(הכרעת-דין, שלום ירושלים, השופט אלכסנדר רון): לפי האישום, השיג הנאשם קובץ נתונים ממוחשב ועשה בו (או ניסה לעשות באמצעותו) שימוש כדי לחדור למחשבים ולחשבונות בנק של אחרים ולמשוך כספים. הנאשם הודה בחלק מהאישומים ובאשר לנותרים, טען כי בהתאם ללשון החוק לא ביצע כל עבירה. נפסק -
- לפי האישום הראשון, החזיק הנאשם מאגר מידע בניגוד להוראות סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות. הדיון התמקד בשאלה האם קובץ הנתונים שהשיג הנאשם (הכולל מספרי כרטיסי אשראי, מספרי חשבונות בנק וכן קוד וסיסמאות לחשבונות אלו) מהווה "מאגר מידע" כהגדרתו בחוק. ההגנה טענה כי לפי הגדרות החוק, נתוני מידע שאינם למטרות עסק אינם בבחינת מאגר מידע.
- המטרה שלשמה החזיק הנאשם בקובץ, הייתה רק כדי שישמש עבורו כאמצעי לשים יד על כספם של אחרים. משהגיע ביהמ"ש למסקנה זו, יש לפרש בצורה מצמצמת את תחולת החריג ביחס לאוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק. כאשר נועד קובץ המידע להשיג כסף, יש לראות זאת 'כמטרה עסקית' ומחויב היה מאגר המידע ברישום ורישוי. מכיוון שלא נרשם המאגר ואושר כחוק, יש בכך משום פגיעה בפרטיות המקימה עבירה.
- האישום הרביעי ייחס לנאשם חמישה מקרים בהם חדר לחשבונות בנק של אחרים, באמצעות מאגר הנתונים שבקובץ ומקרה נוסף בו ניסה לעשות כן ולא הצליח. ההגנה טענה כי שאין במעשי הנאשם משום חדירה שלא כדין לחומר מחשב (בניגוד לסעיף 4 לחוק המחשבים), כיוון שקיבל לידיו נתונים שאיפשרו לו לעשות (או לנסות) את שעשה.
- השאלה שבמחלוקת - האם ביצוע עבירה, כגון קבלת דבר במרמה, המתבצעת באמצעות מערכת מבוססת מחשב, היא גם עבירה על חוק המחשבים? או שעבירה על חוק המחשבים מותנית בכך שתתבצע באופן ייחודי לעולם המחשבים, היינו, בין היתר, באמצעות כלים שאינם אלא בידיעתם של מומחי מחשבים, המפעילים מיומנויות מיוחדות במהלך ביצוע המעשה וכאשר יש במעשה גם חדירה ללבו וקרביו של מחשב ואולי אף פגיעה בו.
- עצם קיומו של ספק פרשני ממשי בלשון החוק, עשוי לעמוד למדינה לרועץ ולהצדיק את זיכוי הנאשם. ייתכן ששונה המצב ביחס למי שפרץ למחשבים כדי להשיג את הקובץ והעבירו לנאשם. שונה התמונה ביחס לנאשם שקיבל את הקובץ בשלב מאוחר יותר. הדעת נוטה לפרש את עבירת החדירה למחשב בגישה מצמצמת (גישה לפיה 'חדירה למחשב' היא רק מקום בהם חודר אדם לליבו וקרביו של מחשב, במיומנות רבה). יש לזכות הנאשם מהאישום הרביעי.