ע"א 20832-06-11 לנקרי ואח' נ' קדוש

(פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופטת רחל ברקאי): ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום באילת מיום 1.5.2011 [ת"א 1206/05], שדחה את תביעת המערערים שעילתה לשון הרע בגין פרסום שביצע הנתבע בפורום אינטרנטי. בתקופה הרלבנטית כיהן המערער 1 כסגן ראש עיריית אילת והמערער 2, בנו, שיחק בקבוצת הכדורסל של הפועל אילת והועסק כמאמן כדורסל. אמירותיו של המשיב בפורום התמקדו בשכרו של המערער 2, בקשר הנטען לתפקיד המערער 1, ובייחוס "שחיתות" למערערים. ביהמ"ש קמא קבע כי מהראיות עלתה תמונה בעיתית ומטרידה במספר מישורים, אך כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח את קיומה של שחיתות ולפיכך לא יכולה לעמוד לו הגנת אמת בפרסום. עם זאת, ביהמ"ש קמא קבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שכן יש לאפשר לו הבעת דעה והעלאת טענות אשר יעלו על פני השטח את אותם נושאים ציבוריים המצריכים בירור. ביהמ"ש קמא הדגיש כי לא ניתן לטעון טענת שחיתות ללא כל תשתית, אך כי בנסיבות המקרה מתקיימת התשתית המתאימה. מכאן הערעור. פסק-הדין נשוא הערעור הוא פסק-הדין השני שניתן על-ידי ביהמ"ש קמא, לאחר שביום 15.2.2007, לאחר שמיעת ראיות, ניתן בתיק פסק-דין על-ידי השופטת ד. בלטמן-קדראי, במסגרתו נמצא המשיב אחראי בגין הוצאת לשון הרע כלפי המערערים וחוייב בתשלום פיצוי. ביום 20.3.2008, בית המשפט המחוזי בב"ש (השופטים טימור, הנדל ודברת) קיבל את ערעור המשיב שהתייחס לבקשתו לזימון 4 עדים והורה על השבת התיק לביהמ"ש קמא לצורך השלמת שמיעת הראיות [ע"א 1053/07 קדוש נ' לנקרי ואח']. ביום 1.5.2011 ניתן פסק-דינו של ביהמ"ש קמא שעליו ערעור זה. נפסק -

אין חולק כי הדברים שפרסם המשיב הם דברי בלע המייחסים באופן ברור למערערים מעשה שחיתות. משקבע ביהמ"ש קמא כי לא עלה בידי המשיב להוכיח הגנת "אמת דיברתי" נבחנה הטענה החלופית לפיה עומדת לו הגנת תום הלב מכוח סעיפים 15(2) או 15(4) לחוק. קיים טעם בטענת המערערים לעניין היעדר קיומה של הגנת תום הלב וביהמ"ש אינו יכול להסכים לאופן שבו ביסס ביהמ"ש קמא את ההגנה. גם הבעת דעה או ביקורת חייבת להיעשות במסגרת אמות מידה ראויות של שמירה על שם טוב של אדם. במקרה זה הוכח כי על אף שמשתמשים בפורום פנו אל המשיב והתריעו בפניו כי אין בדבריו אמת, חזר המשיב ועמד איתן על עמדתו, מבלי שנקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם יש אמת בדבריו (כדרישת סעיף 16 לחוק). בנסיבות אלה חזקה כי המשיב עשה את הפרסום שלא בתום לב, מה גם שדברי הבלע שפרסם חרגו מתחום הסביר. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי לא קמה למשיב הגנת תום הלב בפרסום. לנוכח העובדה כי ביהמ"ש המחוזי, במסגרת פסק-דינו בערעור הראשון בתיק, החזיר את התיק לערכאה הדיונית כדי לשמוע עדויות סביב השאלה בדבר אמת בפרסום ולא התערב בגובה הפיצוי שנפסק, יש לקבוע כי שיעור הפיצוי אותו קבע ביהמ"ש קמא בפסק-הדין הראשון יעמוד בעינו (בפסק-דין זה נקבע כי המשיב ישלם לכל אחד מהמערערים סך של 50,000 ש"ח). המשיב יישא בהוצאות המערערים בהליך בסך כולל של 15,000 ש"ח.