תא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס

(החלטה, שלום פתח-תקווה, השופטת ריבה שרון): המבקש הוא צלם אירועים וחתונות. המשיב ורעייתו התקשרו עם המבקש לצילום חתונתם, אך לא היו מרוצים משירותיו. בסמוך לסיומו של תיק שניהלו הצדדים בביהמ"ש לתביעות קטנות, פורסם במספר אתרי אינטרנט מכתב אנונימי המזהיר מפני שימוש בשירותי המבקש. המבקש סבר כי מקור הפרסום במשיב ומכאן מקור התביעה שעילתה לשון הרע. הבקשה היא לחשיפת פרטי גולש אינטרנט ובפרט להורות למשיב לחשוף את כתובת הדוא"ל שלו ולהורות למשיבות הנוספות, המפעילות אתרי אינטרנט, להצליב בין כתובת זו לבין כתובת הדוא"ל ממנה נשלח הפרסום. נפסק -
  • זכותו של אדם לפרטיות מעגנת בחובה את הזכות לאנונימיות. היקפו של חופש הביטוי בעידן האינטרנט אינו דומה לזה שהיה טרם תקופתו, באשר הנגישות לכל פרט כמעט בלתי מוגבלת וחוצה יבשות וחלל. במבחן המציאות, האפשרות לאנונימיות ברשת אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם, לרבות כזה העלול לכלול ביזוי, השמצה ופגיעה בשם טוב.
  • האפשרויות העומדות בפני משתמשים ברשת מאפשרות לחורשי רעה להסתתר מאחרוי מסך וירטואלי בלתי חדיר ולשגר מסרים באופן אנונימי, ללא יכולת עיקוב ממשית. כך עלולים להיגרם נזקים בלתי הפיכים לפרטים ולגופים, לרבות פגיעה בזכות היסוד לשמירה על שמם הטוב, שהינה אחת מאושיות כל משטר דמוקרטי.
  • הלכת רמי מור [בה נפסק כי אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים, וזאת בהעדר הסדר חוקי המאפשר זאת בישראל] היא הלכה מחייבת, אך היא חלה על מקרים שנסיבותיהם דומים לנסיבות העניין שנדון באותו מקרה. העקרון שקבע המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אינו חל על נסיבות מקרה זה ויש לאבחנו מתחולת הכלל. בנסיבות המקרה, יש לנקוט בגישה שהתוותה בפסק-דינו של השופט רובינשטיין, שהיה בדעת מיעוט.
  • הצדדים הרלבנטיים להכרעה הם המבקש, הטוען לפגיעה בשמו הטוב; המשיב, הנחשד להיות המעוול האנונימי; והמשיבות, המחזיקות לכאורה בנגישות למידע שיוכל לנסות ולזהות את המעוול האנונימי.
  • בהלכת רמי מור, דובר בהודעות אנונימיות שפורסמו בפורום באינטרנט, אשר מבקש החשיפה טען כי הוציאו את דיבתו רעה. המבקש בעניין מור לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת, במקרה זה יש למבקש "חשוד עיקרי". המבקש אינו עותר לקבל את פרטי הגולש, אלא מסתפק בהשוואת כתובות הדוא"ל של המשיב ואשתו, לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום למחזיקות המידע. ככל שיימצא שאין זהות, ממילא אין בקשה לחשיפת פרטי הגולש האחר. זהו ההבדל העיקרי.
  • בנוסף, בעניין רמי מור המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר שחשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי ביהמ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה. במקרה זה, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר את בירורו.
  • באיזון בין זכות המבקש לחשיפת פרטי הגולש האנונימי לבין זכות המשיב והאינטרס הציבורי לשמירה על פרטיותו ובחובה - אף ההגנה על האנונימיות של הגולשים ברשת, גוברת במקרה זה זכות המבקש להגן על שמו הטוב ועל פרנסתו. הואיל והבקשה אינה לחשיפת פרטי גולש אנונימי, שאין בידו להתנגד לבקשה, הרי שיש לאבחן בנסיבות המקרה את הלכת רמי מור. השאלה שעל הפרק היא בדבר קיומה של זהות, אם בכלל, בין מפרסם הפרסומים נשוא הבקשה ובין המשיב ואת זאת יש לאפשר.
  • המשיבים ימסרו את פרטי כתובות הדוא"ל שלהם. על המשיבות 2-4 (בעלות האתרים) לערוך הצלבה בדרך של חשיפה בינארית ("כן" או "לא") בין כתובת המייל של המשיבים לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום. המשיבות 2-4 תאתרנה את כתובות ה-IP מהן נשלחו הפרסומים אצל כל אחת מהן ואלו תופקדנה בידי ביהמ"ש ברשימה חסויה.