(פסק-דין, בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב, השופט אילן דפדי): תביעה לפיצוי בסך 2,000 ש"ח לפי הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע, שהיה בעבר לקוח הנתבעת, קיבל ממנה 2 מסרונים פרסומיים לטלפון הנייד שברשותו. לטענתו, המסרונים מהווים דברי פרסומת, שלפי החוק אין לשלחם מבלי לקבל את הסכמתו. הנתבעת טענה כי במסגרת התקנון שעליו חתומים לקוחותיה, נקבע במפורש כי היא רשאית לשגר אליהם דברי פרסומת. נפסק - אין מחלוקת כי לתובע ניתנה אפשרות להודיע לנתבעת כי הוא לא מעוניין לקבל ממנה הודעות נוספות; כי לא יצר קשר עם הנתבעת וכי דבר הפרסומת מזמין את התובע לקבל שירות שסופק לו בעבר על-ידה. המחלוקת היא האם הנתבעת הודיעה לתובע כי בכוונתה לשלוח לו מידע פרסומי באמצעות מסרונים. התובע טען כי אינו זוכר האם חתם על תקנון כלשהו ומנגד, הנתבעת לא הציגה תקנון חתום על-ידי התובע. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הודיעה לתובע כי פרטיו ישמשו למשלוח דברי פרסומת. על-אף האמור, אין לפסוק פיצוי כלשהו לזכות התובע. פעולת הנתבעת נעשתה בתום לב, הואיל וסברה כי לאור הוראות התקנון הנה רשאית לעשות כן. התובע היה לקוח הנתבעת והתאפשר לו להודיע לה כי אין הוא מעוניין לקבל ממנה הודעות. דווקא התנהלות התובע מצביעה על חוסר תום לב מצדו, לאחר שלא הציג את העובדות כהוויתן. התובע ניסה להציג לביהמ"ש מצג כוזב, לפיו החליטה הנתבעת לשלוח לו מסרונים פרסומיים סתם כך, לאחר שלא היה לקוח שלה במשך 4 שנים, שעה שהיה לקוח הנתבעת כשנה בטרם הגשת התביעה. התובע יכול היה להימנע מהצורך לנקוט הליכים משפטיים, אם רק היה מודיע לנתבעת לאחר קבלת המסרון הראשון, באמצעות מסרון משלו, כי אין הוא מעוניין לקבל ממנה מסרונים והנתבעת הייתה ככל הנראה חדלה מכך. התובע לא פעל כך. אין מקום לפיצוי ודין התביעה להידחות. לאור התנהלותו, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.