(הכרעת-דין, שלום תל-אביב, השופטת גיליה רביד): הנאשם הואשם, בין היתר, בביצוע עבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לבצע עבירה, גניבה ופגיעה בפרטיות. האישום מתאר תוכנית להונות בנקים (ובפרט בנק לאומי), על-ידי חדירה שלא כדין באמצעות האינטרנט לחשבונות של לקוחות הבנק ומתן הוראה להעברת סכומי כסף מתוך החשבונות הנ"ל לחשבונות אחרים. החדירה לחשבונות נעשתה תוך שימוש בשמות משתמש וסיסמאות שנאספו מבעוד מועד, בדרך של השתלת "סוס טרויאני" במחשבי הלקוחות. פקודות ההעברה נעשו ממחשבים ב"בתי קפה אינטרנט", באופן שאינו מאפשר להתחקות אחר מבצעי הפעולות. הנאשם כפר בביצוע העבירות שיוחסו לו וטען כי גם אם הוכיחה התביעה כי מהמחשב או קו האינטרנט שהוא עושה בהם שימוש בוצעו חדירות לחשבונות המתלוננים, הרי שהפעולה לא נעשתה על-ידו. נפסק - ההגנה לא חלקה על נתוני וממצאי אנשי המחשוב בתיק זה ולא ביקשה לסתור אותם. מדובר אפוא בראיות שאין להטיל בהן ספק. חדירה שלא ברשות לחשבון בנק של אדם אינה מעשה פשוט ויומיומי שעשוי להתרחש אגב שיטוט מקרי באתרי אינטרנט. בהיות אתרי הבנקים מאובטחים בקפידה, הרי שחדירה מסוג זה מצריכה לא רק כוונה מיוחדת, אלא גם תכנון מוקדם, תחכום ומידע אודות נתוני הכניסה לחשבון.

לא רק שניתן לקשור את קו ה- ADSL שבדירת הנאשם אל החדירות לחשבונות השונים, אלא גם ניתן לקשור את הנאשם עצמו לפעילות זו. יש ראיות לקבוע כי הנאשם התחבר באמצעות האינטרנט לחשבונות של לקוחות בנק לאומי ובנק הפועלים, ללא הסכמתם. חדירות אלו בוצעו כחלק מחבירה עבריינית שנועדה להוצאת כספים במרמה מחשבונות הבנק. מעשיו של הנאשם מהווים עבירה על הוראות ס' 4 לחוק המחשבים - חדירה לחומר מחשב שלא כדין - בנסיבות ס' 5, דהיינו לצורך ביצוע עבירה. מעשי הנאשם בחדירה לחשבונות הבנק מהווים פגיעה בפרטיות, לפי חלופות ס' 2(5) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות, בדמות שימוש בתוכנו של כתב שלא נועד לפרסום וכן שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם. לא הובאו ראיות כי הנאשם בעצמו ביצע את פעולות העברת הכספים באמצעות האינטרנט, מעשים המהווים עבירת גניבה וקבלת דבר במרמה, אך הוא נקשר למסכת העבריינית וחב בה מכח דיני השותפות. הנאשם הורשע בחלק ניכר מן העבירות שיוחסו לו.