(החלטה, שלום תל-אביב, השופטת ריבה ניב): בקשה למתן צו עשה, המורה למשיבה לחשוף את כתובת ה-IP של כותבי תגוביות (טוקבקים) לכתבה שפורסמה באתר NRG. הכתבה עסקה בפרוייקט תיירותי האמור לקום בבקעת תמנע, שהמבקשים הם יוזמיו. חלק מהתגוביות, המתנגדות לפרויקט, נשאו את שם המבקשים 2 ו-3, למרות שלא כתבו אותן. לפיכך, עתרו המבקשים לחשיפת כתובות הכותבים, על-מנת להעמידם לדין בגין התחזות והוצאת לשון הרע. נפסק -

• שאלת חשיפת זהות גולשים ברשת האינטרנט, שטרם הוסדרה בחקיקה, נסקרה על-ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א בענין מזמור הפקות. בפס"ד זה גם נסקרו שתי המגמות שהובעו עד כה בפסיקה בשאלה זו.
• הגישה הראשונה, לפיה יש להורות על חשיפת פרטי הגולש האנונימי, במידה ותוכן הפרסום יכול להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע. השנייה, לפיה יש להראות קיומה של עילת תביעה כנגד הכותבים, לו הייתה זהותם ידועה וכי מתקיימות נסיבות נוספות המהוות "דבר מה נוסף" כדי לאפשר את הגילוי, הן בתחום הפלילי והם בתחום האזרחי. גם אם ינקוט ביהמ"ש בשיטה המקלה על מבקשי החשיפה, לא נתקיימו היסודות המצדיקים היעתרות לבקשה.
• ביסוד הדילמה עומדת העליונות שניתנה לחופש הביטוי האנונימי ברשת, שנצבעה בגוונים שונים בפסיקה. הכל מסכימים כי יש לאזן בין האינטרסים השונים, זה של הנפגע מחד גיסא וזה של הכותב האנונימי מאידך גיסא.
• מרבית התגוביות במקרה דנן יצאו כנגד הפרויקט. גם אם השיח אינו מנומס, יש בו משום הבעת דעה וביקורת במאבק ציבורי בתחום האקולוגיה. כשם ששיח פוליטי זוכה להגנת יתר, כך ישיג גם השיח המסחרי מפני השיח הפרטי.
• ביהמ"ש לא שוכנע כי התגוביות שלגביהן נתבקשה החשיפה פגעה במבקשים 2 ו-3, למעט העובדה שנכתבו לכאורה בשמם. לענין זה לא יכול להיות ספק בליבו של כל קורא כי לא המבקשים הם שכתבון. הבקשה נדחתה.