ת.א. 64981/04 ארנון בורוכוב נ' לירון נוימן

(פסק-דין, שלום תל-אביב, דליה מארק-הורנצ'יק): תביעה לחיוב הנתבע בפיצויים בגין פרסום לשון הרע אשר הנתבע, מפעיל ברשת המחשבים 'אולטינט', פרסם באותה רשת אודות התובע על רקע התרברבות התובע במעלליו המיניים. התביעה נדחתה. נפסק -
  • בפרסום ברשת היה משום הוצאת לשון הרע על התובע. אדם סביר היה מגיע למסקנה, כי לדעת הנתבע התובע הוא אדם מגוחך ונלעג.
  • עם זאת, לנתבע עומדת הגנה: התובע נהג להתרברב ברשת האולטינט בהצלחותיו המיניות בקרב נשים. בנסיבות אלה, הפניית את הנתבע את המשתמשים ברשת, באזור ההומור, לאתר העוסק באדם הנוהג להלל את הצלחותיו המיניות, המזכיר את סיפורו של התובע אודות עצמו – מתבקשת מהקשר הדברים. ההשוואה היא סבירה, הגיונית וגם מצחיקה.
  • אין בית המשפט נדרש להכריע בשאלה האם עומדת לנתבע הגנת 'אמת בפרסום', ביחס לאמרתו אודות התובע כי הוא "אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות". דבריו אלה של הנתבע הינם בגדר הבעת דעה ונועדו לבקר את מעשיו של התובע. כאשר מדובר בהבעת דעה בייחוד בקשר להתנהלות מינית שניתן לה פומבי, הרי ספק אם דעה בעניין מסוג זה יכולה להיות שקרית או אמיתית, כל עוד בעל הדעה מחזיק בה בכנות ובתום-לב. בנוסף עומדת לנתבע הגנת תום-הלב.
  • מעת שחשף התובע את הסיפור על עצמו בפני כל, ברשת שכל מטרתה וייעודה היא ניהול שיח בין משתמשים, ברור שהסיפור גרר תגובות ממשתמשי הרשת, בבחינת הבעת דעה על אותו סיפור.
  • התובע טען שכנגד הנתבע קמה חזקת חוסר תום-הלב, הואיל וידע כי התובע חרש וכי האינטרנט מהווה את אמצעי התקשורת העיקרי עבורו. בכל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט אין שמץ של התייחסות לחירשותו של התובע. אין כל ראיה כי הנתבע ועדיו ידעו על נכותו של התובע. לא הוכח כי הנתבע הכיר אישית את התובע או כל קשר ביניהם באמצעות הרשת. ההתייחסות ברשת אל התובע הייתה כאל שווה בין שווים.
  • הוכח בראיות הנתבע כי לאורך התקופה בה עשה התובע שימוש ברשת, הוא התבטא באופן גס רוח כנגד המשתמשים האחרים ברשת, תוך הטחת עלבונות וביטויי גנאי.
  • בענייננו מדובר בפרסום מייל, הכלול באזור ההומור של הרשת, בקטע אחד של מייל רגיל. אין בו שום מימד חורג מהסביר.
  • קבילות ראיות – הדואר האלקטרוני אינו מוחשי אלא וירטואלי. אין המדובר בדף נייר רגיל המוצג על-ידי עד היכול לאשר את תוכנו ולהיחקר עליו חקירה נגדית. גם אם יינתן תצהיר של עד שיאשר את קיומו ונוסחו של המייל – עדיין תהיה זו עדות שמיעה על-פי הכללים הרגילים, שהיא עדות שאיננה קבילה בדרך כלל, בכפוף לחריגים.
  • הודעת דואר אלקטרוני איננה 'רשומה מוסדית', שכן אין לומר כי קיימות נסיבות של נוהג הפקה, תיעוד ושימור בהצגת הדף ובאבטחתו. ההתייחסות לדואר האלקטרוני האישי איננה יכולה להיות אחידה. העברת דואר אלקטרוני משמשת להעברתם של מסרים בעלי אופי שונה, הדומה יותר לשיחת טלפון בלתי מחייבת. על-כן אין בדרך עריכתו של מסמך הדואר האלקטרוני האישי להעיד על אמיתות תוכנו.
  • ניהולה של התקשורת הבינאישית באמצעות הדואר האלקטרוני, הופכת אט אט במציאות חיינו לדרך התקשרות רגילה ומקובלת. שלילת קבילות הדואר האלקטרוני האישי אפריורי כראיה, תוצאתה מניעה מבתי משפט להידרש לחומר ראייתי רלוונטי. אבחנה זו יפה במיוחד מקום בו נדרשת אכיפה של נורמות כגון שמירה על זכויות באינטרנט.
  • ראיות כאלה אינן מצויות בדרך כלל במאגרי מידע מסודרים ומאובטחים. במקרים כאלה הדגש הוא על משקל הראייה ולא על עצם קבילותה. בהעדר קבילות – לא ניתן יהיה לאכוף את הנורמות המשפטיות.
  • קיימת הצדקה במציאות חיינו להקנות לדואר האלקטרוני האישי מעמד ראייתי אמנם נחות מזה של ה'רשומה המוסדית'. יש ומהימנותם של מסמכי הדואר האלקטרוני האישיים איננה נופלת בהכרח ממהימנותן של ראיות קבילות אחרות. הדבר טעון הוכחה. מסמכים שמקורם בדואר אלקטרוני אישי, לא פעם מעידים על מהימנותם אף טוב יותר ממרבית רישומי הנייר אשר בית-המשפט מעניקים להם מעמד של ראיות קבילות ללא עוררין.