בש"א 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי ואח'

(החלטה, שלום ירושלים, השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן): בקשה לחשוף זהותם של משתמשי אינטרנט, שפירסמו לשון הרע על המבקשת וביתה בת השנה. בידי המבקשות נמצאות כתובות ה-IP שמהם הגיעו המשתמשים אל האתר, שבו פרסמו את דבריהם. נפסק –
  • נדחתה הטענה המקדמית כי בית-המשפט אינו רשאי לדון בדרישה כל עוד לא חוקק חוק המסדיר את סמכותו לדון בנושא האינטרנט: בית המשפט מוסמך לדון בתביעות שמכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. סמכותו לתת את הסעד המבוקש קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
  • נדחתה הטענה שיש לדחות את התובענה על הסף מפני שלא מונה מייצג לכותבים האנונימיים: אמנם לפי שיטת המשפט האמריקאית מחויב התובע לעשות כל מאמץ על מנת ליידע את הגולש האנונימי בדבר התביעה המוגשת נגדו. יחד עם זאת, הוראה דומה אינה קיימת בשיטת המשפט הישראלית.
  • אין בקושי לאתר את האדם שהקליד את ההודעות עצמן כדי לדחות את הבקשה המקדמית לחשיפת שמותיהם של בעלי כתובות ה-IP. כל עוד לא הוכח אחרת, ניתן להניח כי בעל הכתובת הוא גם מי שכתב את התגובות נשוא ענייננו, ומכל מקום יכולה חשיפת שמו לשפוך אור על הכותב האמיתי.
  • לחופש הביטוי האנונימי, המאפיין את חופש הביטוי באינטרנט, נודעת חשיבות מרובה. כאשר מדובר בביטוי אנונימי, חייב השומע, האדם שנחשף לאותו ביטוי, להעריך את עמדותיו ודעותיו של הדובר בהסתמך על הביטוי לבדו, ללא שיש חשיבות למאפייני זהותו של הדובר כגון מינו, גילו, מעמדו, דתו או גזעו. בכך מקדם רעיון הביטוי האנונימי את הדמוקרטיה. מכאן גם עולה זכותו לפרטיות של המפרסם באינטרנט. שכן, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר באינטרנט, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי.
  • הרשת היא זירה טבעית להתפתחות שיח מבוזר, המאפשר למשתתפים רבים להתבטא באופן עצמאי וישיר במעין "הייד פארק" וירטואלי. לכך קיימת חשיבות עליונה. יש להיזהר בהטלת מגבלות חמורות על רשת האינטרנט. ואין הכוונה היא רק להטלת מגבלות על הדוברים באינטרנט, אלא גם על ספקי האינטרנט, ועל מפעילי אתרי האינטרנט, מנהליהם ובעליהם. הטלת מגבלות ונורמות משפטיות לוקאליות, על תחום שאינו טריטוריאלי מעצם אופיו, עשוי לפגוע בביזוריות האינטרנט ולגרום לאפקט מצנן (על חופש הביטוי).
  • ספק אם ראוי וצריך להחיל את הכללים וההגבלות הנוגעים לטלוויזיה ולרדיו גם על האינטרנט, לה יש לאפשר להתפתח גם בהתאם לתנאי השוק. הטלוויזיה והרדיו שהם מטבעם וטיבם נשלטים על ידי המחזיקים בתחנות השידור, לעומת האינטרנט המבוזר.
  • הפסיקה הישראלית נטתה לאפשר חופש מקסימלי ברשת האינטרנט, תוך הטלת מגבלות מצומצמות בלבד. זאת בא לידי ביטוי בין היתר בהגבלות המצומצמות שהוטלו על ספקי האינטרנט. יחד עם זאת, כאשר ניכר כי היה שימוש לרעה ברשת האינטרנט, וכאשר עמד מנגד אינטרס חשוב, הוטלו מגבלות, ואף חויבו ספקי אינטרנט בחשיפת שמות הגולשים.
  • בשיטות המשפט הזרות ניתן להיעזר במיוחד כאשר מדובר בדילמות המתעוררות בתחום האינטרנט, שכן מדובר בתחום גלובלי, אשר כל שיטות המשפט נאלצות להתמודד עמו כיום בהיעדר חקיקה מקיפה.
  • שאלת תחולתו של חופש הביטוי את הביטוי האנונימי טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. כיום, מקבלת שאלה זו משנה תוקף לאור היקפו הרחב של הביטוי האנונימי באינטרנט. בארצות הברית מקיף התיקון הראשון גם את הביטוי האנונימי, מטעמים של קידום הדמוקרטיה. אך נראה, כי שאלה זו עודנה פתוחה בישראל.
  • יש חשש אמיתי כי אם ידעו ספקי האינטרנט כי אם ישמרו על המידע הם עלולים לנהל הליכים משפטיים בעניין, יעדיפו למחוק את המידע. יש לשקול האם אין מקום בהצעת החוק, המחייבת גילוי כתובות הגולשים במקרים מסוימים, לחייב את ספקי השירות לשמור את המידע במשך תקופת זמן נתונה.
  • אין כיום בחוק הישראלי הליך ייחודי המתייחס באופן ספציפי להוצאת צווים הנוגעים לרשת האינטרנט. עם זאת, סמכותו הכללית של בית משפט זה ליתן צו עשה מוסדרת עוד מימים ימימה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט. כאשר מתן צו עשה הוא הפתרון היחיד לתיקון הנזק, או כאשר מדובר בהפרת הוראה שבחוק, ובעיקר כאשר אין הכבדה על הפרט, לא יהסס בית המשפט צו עשה. אין מדובר בהפיכת המשיבות "לזרועו הארוכה של בית המשפט", שכן אין מדובר בהטלת חובות אכיפה עליהן. ככל הידוע לבית המשפט, אף פרוצדורת גילוי שמותיהם של הגולשים מהירה ואינה בעייתית, כך שעל פניו גם לא נגרמת הכבדה מרובה על המשיבות.
  • על המשיבות לזכור, כי הן מקבלות תשלום עבור השירותים שמספקות עבור הגולשים עמם התקשרו בחוזה, וכי בידה מידע שאינו בר-השגה לאחרים. לעיתים, התנהלות עסקית זו עשויה להביא לתביעות משפטיות, ואין זה ראוי כי לא יוטלו עליהן כל חובות שהן בשל התנהלות עסקית זו.
  • ככל שנוגע הדבר לחשיפת שמותיהם של גולשי האינטרנט על ידי ספקי האינטרנט, לא קיימים כל כללים מחייבים או מנחים בישראל (למעט תזכיר חוק מסחר אלקטרוני, שטרם נתקבל בכנסת, כך שלא ניתן להסתמך עליו באופן ממשי אפילו ככלל מנחה). את הפתרון לסוגיה זו יצטרך בית משפט זה למצוא יש מאין, תוך החלת כללים משפטיים קיימים, והתחשבות בפרשנות שנועדה להם בפסיקה הישראלית (ובתזכיר הצעת החוק) וכן בשיטות משפט זרות.
  • לעניין גילוי שמות הגולשים, רק במקרים שבהם עשויה לקום אחריות פלילית, יש להגביל את חופש הביטוי של הגולש באינטרנט, וליתן לניזוק סעד בדמות חשיפת שמו של הגולש. במקרים בהם לא עשויה לקום אחריות פלילית, לא ראוי בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, להגביל את חופש הביטוי של הגולש, ולחשוף את שמו.
  • כאשר מדובר בבקשה לחשוף את שמותיהם של גולשים מסוימים, אין זה אפשרי, ואף אין זה ראוי או צריך להכריע לגופו של עניין בשאלת התקיימותה של לשון הרע, והאם אותה לשון הרע עולה כדי עבירה פלילית, אם לאו. לאור עליונותו של חופש הביטוי באינטרנט וברוח תזכיר הצעת החוק, יש לבחון האם קיים חשש ממשי להתקיימותה של העבירה הפלילית. יש לזכור, כי במקרה בו מבוקשת חשיפת שמותיהם של הגולשים באינטרנט, ממילא לא נפגע חופש הביטוי של הגולשים באופן ממשי. שהרי מדובר בביטוי שבא כבר לעולם, ולא בביטוי שמבוקשת מניעתו.
  • במקרה דנן מסיק בית המשפט כי מדובר ב"פרסום" כמשמעו בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע וכי אין למפרסם איזו מההגנות על-פי החוק. בית המשפט מוצא גם כי יש בפרסומים "כוונה לפגוע" הדרושה כדי שאחריות פלילית תקום בגין לשון הרע. אין לאפשר לאדם להשתמש בטכנולוגיה של רשת האינטרנט המאפשרת אנונימיות, כדי לפגוע במכוון באחרים.
     
ניתן צו לחשיפת פרטי הגולשים. אין צו להוצאות.