(פסק-דין לנאשם 2, שלום תל-אביב, השופטת רחל גרינברג): הנאשם 2, אורי זלמנוביץ, הודה בביצוע עבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, לפי ס' 4 לחוק המחשבים, תשנ"ה-1995. במהלך החודשים ינואר-יולי 2002 עבדו הנאשמים בבנק לאומי: הנאשם 1 שימש כראש אגף מנהלה והנאשם 2 שימש כאחראי על תפעול המחשבים. הנאשם 2 עבד בכפיפות לנאשם 1. הנאשמים חדרו שלא כדין למחשב הבנק, לשם עיון בפרטי חשבונות הבנק של חלק מחברי ההנהלה הבכירה. במספר הזדמנויות, הפיקו הנאשמים פלטי מחשב של המידע הנ"ל. נפסק - ככלל, מן הראוי לנקוט בענישה מחמירה בעבירות של חדירה למחשב, ובודאי כך לגבי הרשעה בעבירה זו. יחד עם זאת, ההתייחסות העונשית ומדרג החומרה נקבעים בכל מקרה לגופו. מקרהו של הנאשם אינו מן החמורים. ניתן לסווג את המקרה כחריג ויוצא דופן וכמצדיק אי-הרשעה. הוחלט שלא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 300 שעות.

ביום 6.1.2005, הרשיע ביהמ"ש את הנאשם 1 בעבירה של פגיעה בסודיות, לפי ס' 16 לחוק הגנת הפרטיות, והטיל עליו של"צ בהיקף של 300 שעות וכן מאסר על תנאי למשך 3 שנים [פ 3743/03 מדינת ישראל נ' נגרין יהושע ואח'].