המ' 10512/95 א 1308/95 דיג'יספיטש (ישראל) בע"מ ואח' נ' אמנון שטרסר

(החלטה, מחוזי ת"א, השופט אפרים שלו): המבקשות עוסקות, בין היתר, בפיתוח חומרה ותוכנה בתחום העיבוד הדיגיטלי של אותות קול. המשיבים פיתחו עבור המבקשות תוכנה שבאמצעותה ניתן להפעיל תוכנות המפיקות צלילים וקולות במחשבים נישאים. במועד מאוחר יותר, התברר למבקשות כי חברה אמריקאית בשם Media Vision הציגה תוכנה דומה לזו שפיתחו עבורה המשיבים וכי תוכנה זו מועתקת מהתוכנה שלהן. המשיבים מאשרים כי מכרו את התוכנה ל- Media Vision וכי לשתי התוכנות דמיון משותף וזאת הואיל ששתי התוכנות פותחו על-ידם ומטרתן זהה. לטענת המשיבים, ממילא לא עברו הזכויות בתוכנה למבקשות. בידי מי זכויות היוצרים בתוכנה שפותחה לבקשת המבקשות והמשווקת על-ידה? נפסק -
  • הסוגיה של בעלות על זכות היוצרים בתוכנה הינה בעייתית. התשובה שמספק חוק זכות יוצרים, 1911, רחוקה מלהשביע רצון ולו מן הטעם שחוק זה אינו מתייחס ספציפית לנושא של תוכנות מחשבים. הבעייתיות גוברת כאשר מתעוררת השאלה למי בעלות על זכות היוצרים במקרה של מזמין תוכנה אצל מתכנת לפי ספציפיקציות על-ידי המזמין למתכנת.
  • לכאורה אמור היה סעיף 5 לחוק לתת תשובה לשאלה, אלא שהסעיף מעורר שאלות נוספות כגון מה היא "עבודה על פי חוזה שירות" ומתי נראה אדם שהוא "מעביד את המחבר", בהתאם לתנאי ס"ק (ב). מתי נוכל לומר כי נתקיימו מבחני המרות והפיקוח שבעטיים החוזה הינו חוזה שירות ועקב כך מחבר היצירה הינו עובד של המזמין וממילא זכות היוצרים ביצירה היא בידי המזמין?
  • כאשר יוזם המזמין פניה למחבר, מתווה לפיו את מסגרת היצירה שהוא מזמין, תוך ציון הדרישות המדויקות בהן צריכה היצירה לעמוד, כאשר מחבר היצירה מעביר את החלקים השונים שחוברו על-ידו לבדיקת המזמין וכאשר המזמין מחזיר חלקים אלה תוך הערות ולעיתים דרישות לשינוי או הוספה, הרי ניתן יהיה לומר כי נתקיים מבחן הפיקוח והדרישות ליצירת אותו חוזה שירות שבגינו מחבר היצירה הינו עובד של המזמין וזכות היוצרים ביצירה היא של המזמין.
  • המשיבים אמנם טוענים כי המבקשות לא תרמו כל תרומה לפתרון בעיות כלשהן במהלך פיתוח התוכנה וכי הפיתוח היה כל כולו פיתוח עצמאי של המשיבים, אולם נראה כי בעניין זה לא דייקו המשיבים.
  • המבקשות הינן בית תוכנה שמטרתו למכור תוכנות המפותחות עבורו. לא דומה מזמין תוכנה המבקש מהמתכנת לפתח עבורו תוכנה, לצורך פתרון בעיה של המזמין, לבין מזמין תוכנה שמטרתו למוכרה בשוק החופשי. במקרה הראשון, עשוי המזמין לשלם סכום נכבד למתכנת בלי לדרוש לעצמו את הזכויות בתוכנה, שכן מטרתו האחת היא לפתור בעיה שנתקל בה ושהמתכנת מביא לפתרונה.
  • לעומת זאת, יש היגיון מועט בעסקה שבה בית תוכנה, שמטרתו למכור תוכנה מסוימת המוזמנת על-ידו ומשלם סכום נכבד עבור הפיתוח, יסכים כי זכות היוצרים בתוכנה תישאר בידי המפתח וכך יוכל המפתח, מיד לאחר שיעביר את התוכנה המוזמנת לידי בית התוכנה, להתחרות עם בית התוכנה ולמכור את אותה תוכנה. אין כל היגיון מסחרי בטענת המשיבים כי המבקשות ויתרו על דרישתן לקבלת הזכויות בתוכנה המוזמנת.
  • מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, אשר משווקות זה 3 שנים את התוכנה שפיתחו עבורם המשיבים לצורך שיווק כאמור. ניתן צו מניעה כמבוקש בבקשה. טענת שיהוי שהעלו המשיבים נדחתה [ההחלטה - באדיבות המאגר המשפטי נבו].