ספקית אינטרנט (ISP) אינה אחראית כתורמת (contributory liability) להפרות זכויות יוצרים של משתמשים, רק משום שהיא ממשיכה לספק להם שירות גם לאחר שקיבלה הודעות שהוא משמש להפרות. כך פסק בית המשפט העליון האמריקאי בעניין Cox Communications, Inc. v. Sony Music Entertainment, 607 U.S. ___ (2026), No. 24-171.. פסק הדין מדגיש ידיעה בלבד שהשירות משמש גם להפרות - או אפילו העובדה שהספק לא עשה מספיק כדי לעצור אותן - אינה מספיקה להוכחת הכוונה הנדרשת לאחריות תורמת.

בית המשפט העליון קבע כי אחריות תורמת קיימת רק אם הוכח שהספק התכוון שהשירות ישמש להפרה - וכוונה זו יכולה להיות מוכחת רק באחת משתי דרכים: עידוד פעיל (inducement) להפרה, או אספקת שירות או מוצר המיועדים להפרה; כאלה שאינם כשירים ל"שימושים מהותיים ולא-מפרים” (substantial noninfringing uses).

בנסיבות העניין נמצא ש- Cox לא הסיתה את המנויים להפר זכויות יוצרים, לא שיווקה את השירות ככלי להפרה, ואף נקטה צעדים של אזהרה, השעיה וניתוק מפרים. שירות גישה לאינטרנט הוא שירות בעל שימושים חוקיים רבים ומשמעותיים, ולכן אינו “תפור להפרה” (במקור, “tailored to infringement”) . אשר על כן נקבע ש- Cox אינה אחראית כתורמת להפרות המשתמשים.

התובעים טענו שהחריגים לחסינות (safe harbor) ב-DMCA – אותו חלק בחוק זכויות יוצרים האמריקאי העוסקת באחריות ספקים - יאבדו משמעות אם ISP לא חשוף לאחריות כשהוא מספק שירות למפרים “ידועים”. בית המשפט דחה זאת: ה-DMCA לא יוצר אחריות במצב כזה, אלא רק מעניק הגנות למי שעומד בתנאים; ובכל מקרה, אי-עמידה בתנאי ה-safe harbor לא פוגעת בטענה שההתנהגות מלכתחילה אינה מפרה.

התוצאה - פסק הדין של ה-Fourth Circuit בוטל, והתיק הוחזר להמשך הליכים בהתאם לקביעה ש-Cox אינה אחראית כתורמת בנסיבות שתוארו.