האיסור הגורף והמוחלט על העברת מידע מגורם זר שקיבל מידע מישראל, אל גורם זר אחר במסגרת הסתייעות במיקור חוץ, הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – ולכן לא יחול כאשר בעל מאגר המידע הישראלי נתן הסכמתו בכתב להעברה. כך קובעת טיוטת גילוי דעת של הרשות להגנת הפרטיות שהתפרסמה היום (ג') להערות הציבור. הטיוטה עוסקת בפרשנות תקנה 3 לתקנות הגנת הפרטיות (העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה), התשס"א-2001.

תקנה 3 קובעת כי בעל מאגר מידע אשר מעביר מידע מישראל אל גורם במדינה זרה, בכפוף להסכמה או להסמכה אחרת בדין, נדרש לקבל התחייבות בכתב ממקבל המידע לפיה מקבל המידע לא יעביר את המידע לכל גורם אחר, בין באותה המדינה ובין במדינה אחרת. הלכה למעשה, מובילה התקנה למצב בו חל על מקבל המידע איסור להיעזר בצדדים שלישיים למטרות עיבוד המידע. איסור זה - בכך מכירה הרשות לראשונה - אינו תואם את ההתפתחויות הטכנולוגיות ואת השינויים ביחסי המסחר הבינלאומיים שחלו מאז הותקנו התקנות, ואין לו מקבילה בחקיקת הפרטיות בעולם.

הרשות הבהירה כי העברת מידע ממקבל המידע הזר אל צד שלישי תהיה חוקית כל עוד בעל המאגר הישראלי הסכים לכך בכתב, ובכפוף לכך שנעשתה מכוח הסכמת מי שהמידע על אודותיו יועבר או מכוח הסמכה אחרת בדין (למשל, כאשר דין המדינה שאליה מועבר המידע מבטיח רמת הגנה על מידע שאינה פחותה מזו של הדין הישראלי, או כאשר ההעברה מחויבת, מסיבה כלשהי, לפי הדין בישראל).

באשר לחובת בעל המאגר הישראלי לקבל ממקבל המידע הזר התחייבות בכתב לפיה הוא נוקט אמצעים מספיקים לשמירה על הפרטיות, אשר קבועה גם היא בתקנה 3, הבהירה הרשות כי ההתחייבות האמורה אינה נדרשת לכלול במדויק את התנאים לאחזקת מידע ושימוש בו החלים על מאגרי מידע בישראל, והיא יכולה לכלול ערובות מצומצמות יותר, בשים לב להיקף המידע ולרגישותו.