עו"ד ששמו זהה לעו"ד שהורשע אינו יכול לדרוש הסרת כתבות

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד נדרש לאחרונה לתביעה מעניינת בתחום לשון הרע. ההליך עסק בשאלה האם על אתרי אינטרנט להסיר כתבות אודות הליכים פליליים שננקטו כנגד עו"ד מסוים, בעקבות בקשת עו"ד אחר, בעל שם זהה, הטוען לפגיעה בו כתוצאה מפרסומן. בית המשפט השיב על השאלה בשלילה וקבע כי שעה שמדובר בדיווח נכון והוגן אודות הליכים פומביים, נהנים הפרסומים מהגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע ולא ניתן לתבוע בגינם.

בתביעה נתבקש בית המשפט לתת צו עשה המורה להסיר פרסומים באתרי המשיבות (הארץ, דה מרקר, Ynet ו- News1) ובמנוע החיפוש Google, בטענה כי מדובר בפרסומים שהם לשון הרע, שכן מתוארים בהם הליכים פליליים כנגד עו"ד בעל שם זהה לשמו של המבקש (בין היתר הואיל והמבקש הוא כיום העו"ד המורשה היחידי בשם זה).

המבקש הוא עו"ד, בעל שם זהה לעו"ד אחר שהורשע בשנת 2005 בעבירות של גניבה על-ידי מורשה. התביעה הוגשה נוכח סירובן של המשיבות להסיר את הכתבות מאתריהן וממנוע החיפוש. מפעילות האתרים הציעו למבקש להוסיף הערה בגוף הכתבות כי עוה"ד המורשע אינו קשור למבקש, אך הוא דחה הצעה זו.  

ביהמ"ש ציין הוא ער למצוקת המבקש ומבין לליבו, אולם אין ביכולתו לסייע לו במישור המשפטי, שכן דיווח על הליכי משפט נקבע כאחד המקרים העולים כדי פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע. סעיף 13(7) לחוק זה קובע כי דיווח אודות הליך משפטי פומבי, בדומה להליך שהתנהל כנגד עוה"ד המורשע, אינו יכול לשמש עילה לתביעה. גם במקרים בהם דיווחים אלו עולים כדי לשון הרע, הרי שמשעה שנכנסו לתוקף אחת החלופות הקבועות בסעיף 13 לחוק, נשמט הבסיס לתביעה. על-מנת להיכלל בגדרי הסייג, על הדיווח להיות נאמן להתרחשות הדברים ולהציגם באופן "נכון והוגן". מילוי אחר תנאי הסעיף יזכה את הדיווח בהגנה מוחלטת, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסודו הנפשי של המפרסם.

השופט יעקב שפסר קבע כי צודקות המשיבות בטענתן כי הכתבות הן בגדר פרסומים מותרים לפי הסעיף, שכן עניינן בהליכים משפטיים בהם היה מעורב עוה"ד המורשע ושהתנהלו בדלתיים פתוחות. אין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, לרבות בדבר העובדה כי מדובר בסיקור הולם ביחס לעוה"ד המורשע. עוד ציין ביהמ"ש כי אף הטענה שמא אדם הגולש באינטרנט בחיפוש אחר עו"ד בשם זה, עשוי להסיק כי הכתבות עוסקות בעורך הדין המבקש ולא בעוה"ד המורשע, איננה מספיקה על-מנת לחייב בנסיבות המקרה את המשיבות להסירן. 

ההיתר בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע מבטא הכרעה נורמטיבית של המחוקק, לפיה בהתנגשות שבין החשיבות הציבורית הקיימת בדיווח נכון והוגן על הליכי משפט, לבין קיומה של לשון הרע, נתונה הבכורה לאינטרס הציבורי. כך במקרה זה ושעה שהכתבות נכנסות לגדרי הסעיף, אין מניעה מצד המשיבות להוסיף ולפרסמן. למרות שהכתבות מופיעות גם כיום במנוע החיפוש כל אימת שמוקלדות בו המילים "עורך דין [שם המבקש]", אף כי נכון לימינו המבקש הוא עורך הדין היחיד בישראל בשם זה, אין בכך די כדי להופכן לפרסום שגוי המחייב את המשיבות לתקנו. הכתובת הציגו מידע נכון למועד פרסומן ולא עלה בידי המבקש להצביע על מקור כלשהו שיש בו כדי לחייב את עדכונן בהתאם להתפתחויות מאוחרות יותר.

בית המשפט הדגיש כי מציאתם של פרסומים ישנים, בין היתר באמצעות מנוע החיפוש של גוגל, דומה בעיקרה לאפשרות חיפוש בארכיון וככזו יש בה כדי לשקף את מצב הדברים במועד בו פורסמו. ברי כי הטלת חובה על אמצעי תקשורת או על אתרי אינטרנט לתקן כתבה כל אימת שחל שינוי מאוחר יותר במצב הדברים ששרר בעת פרסומה, אינו הגיוני ואף אינו רצוי [ה"פ 22632-07-16 מילר נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ. ניתן ביום 19.12.2016].