פסיקה אמריקאית מבהירה היקף החסינות לבעלי אתרים

אתר אינטרנט שפרסם רכילות מרושעת על מורה שהעלה אחד ממשתמשיו, אינו נושא באחריות לפרסום למרות שבחר שלא למחוק את הפרסום ואף הוסיף לו הערות בסופו. כך קבע בית המשפט הפדראלי לערעורים של ה-6th Circuit בסינסינטי, ארצות-הברית.

הפרסומים היו מרושעים במיוחד. הם התייחסו לעברה המיני של המורה, שרה ג'ונס, שהיתה גם מעודדת של נבחרת פוטבול ויצאה עם אחד מכוכביה; הם טענו שהחבר שלה בגד בה עם עשרות נשים במשך ארבע שנים והיות שלקה בשתי מחלות מין, יש להניח, לדבריהם, שכך גם היא. ג'ונס שלחה לאתר, The Dirty.com, עשרות פניות נרגשות בדואר אלקטרוני. זה לא עזר. גם אבא שלה פנה בשמה (?!) וגם זה לא עזר. אז היא תבעה. הערכאה הראשונה הכריעה לטובתה. אבל אז הגיע התיק לבית המשפט הפדראלי לערעורים.

במוקד הדיון עמדה חסינותם של ספקי שירותי מחשב אינטראקטיביים לפי סעיף 230 ל-Communication Decency Act האמריקאי. בית המשפט הפדראלי לא היסס לקבוע שהערכאה הנמוכה יותר שגתה ולהפוך את החלטתה: Dirty World, מפעילת האתר, ומנהלה, אחד ניק ריצ'י, לא כתבו את הפוסטים שבמחלוקת. הם בחרו לפרסם אותם מבין הפוסטים שנשלחו לאתר אבל בכך, קבע בית המשפט, לא תרמו באופן מהותי לאופי המשמיץ של הידיעה. כיוצא בזה אינם יכולים להחשב כמי שתרמו לדיבה רק מפני שבחרו לא להסיר את הפוסטים. ה-CDA חוסם במפורש "תביעות המבקשות להטיל על ספק שירות אחריות מפני שהפעיל את תפקידי העריכה המסורתיים של מפרסם – כגון ההחלטה אם לפרסם, להסיר, לעכב או לשנות תוכן". מסיבה זו גם תיקון טעויות כתיב, הסרת ביטויים גסים ואף קיצור של התוכן לא היו גורמים להסרת החסינות, כל עוד לא שינו את מהותו.

האתר הציע למשתמשיו כלים ניטראליים להעלאת תכנים – טופס בליוי ההוראות "אמרו לנו מה קורה. זכרו לומר לנו מי, מה, מתי, איפה ולמה". כלים כאלה אינם מרימים תרומה מהותית לאופי המשמיץ של המסרים המועלה. כך גם ההערות שהוסיף ריצ'י בסוף הפוסט, שכשלעצמן אינן משמיצות.

סוף דבר: האתר זכה. ריצ'י מפרגן לעצמו ש"אני גיבור אמריקאי שהציל את האינטרנט", לא פחות. law.co.il יודע איך היתה נראית פסיקה כזו בישראל – לא רק שהפוכה לגמרי (לדעתנו בצדק) אלא גם מלאת גינוי מוסרני לבעלי האתר. אין מילה אחת כזו בפסק-הדין האמריקאי.{Jones v. Dirty World Entertainment Recordings LLC et. al.}