העליון: מכשירים לעקיפת הגנות דיגיטליות לא מפרים זכויות

מכירת מכשיר המאפשר עקיפה של אמצעי הגנה טכנולוגיים על יצירות מוגנות, אינה מפרה זכויות יוצרים לפי הדין הישראלי ואף אינה תורמת להפרה כזו. כך קבע בית המשפט העליון בפס"ד חדשני שניתן היום {ע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ}.

פסק-הדין עסק בערעורן של שתי החברות על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שקבע כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של צ'רלטון כאשר מכרה כרטיסים מקודדים, שאיפשרו פענוח וצפיה בשידורי לווין מוצפנים ובהם שידורים חיים מהמונדיאל שנערך בגרמניה בקיץ 2006. צ'רלטון היתה בעלת רישיון ייחודי להפיץ את השידורים בישראל.

השופט צבי זילברטל כתב את עיקר פסק-הדין, ואליו הצטרפו השופטים א' רובינשטיין וי' עמית. בהכרעתו קבע שטלראן לא עשתה פעולה שהתייחדה לבעלת זכות היוצרים – היא לא שידרה את משחקי המונדיאל (אלא סיפקה את הכרטיסים המאפשרים צפיה בהם). משכך לא ביצעה מעשה של הפרת זכות יוצרים כהגדרתו בחוק. עוד נפסק כי טלראן לא ביצעה אף הפרה עקיפה של הזכות: הרשתות הזרות לא שידרו לישראל את המשחקים שלא כדין, שכן שליחת אותות מקודדים שאין אפשרות לקולטם בלא מפענח כמותם כאי-שידור לישראל; לקוחותיה של טלראן אמנם צפו במשחקים – אבל צפיה בתוכן מוגן אינה מהפעולות שהתייחדו לבעל זכות היוצרים בחוק, היא אינה טעונה רישיון לפיו ועשייתה אינה הפרה של החוק. בהעדר הפרה ישירה של זכות היוצרים לא תיתכן גם הפרה עקיפה.

בכל הנוגע לעקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים קבע השופט זילברטל כי במועדים הרלבנטים לדיון (ואף היום), מכירת אמצעים כאלה, כדוגמת הכרטיסים המקודדים נשוא הדיון, אינה נחשבת כהפרת זכות יוצרים. השופט רובינשטיין הביע אי-נחת ממצב דברים זה שבו, לדבריו, "חוטא עלול לצאת נשכר" וקרא למחוקק "לזכור כי מתפקידו למנוע עוול בעולם משתנה" ולעגן את ההגנה בחוק. השופט עמית סבר בהערת אגב כי ניתן לראות בטלראן כמי שביצעה במכירת הכרטיסים 'העמדה לרשות הציבור' של יצירה גם על-פי חוק זכות יוצרים, 1911 (שהוא שימש כמסגרת לדיון כאן) אולם לנוכח העובדה שהמחוקק בחר לא להסדיר זאת בחוק זכות יוצרים מ- 2007 לא קבע מסמרות בנדון.

השופט זילברטל מוסיף קביעה מעניינת לפסק הדין, אם כי (law.co.il סבור) לא בשפה חד-משמעית: מה שהיה מקובל לראות כהגנות מפני טענת הפרה בדיני זכויות יוצרים – כדוגמת שימוש הוגן – אינן הגנות אלא פעולות מותרות שהן בגדר "זכויות משתמשים". הוא מציין כי הכותרת לפרק זה בחוק היא "שימושים מותרים" וכי דבר שהחוק עצמו התיר לבצעו אינו יכול להוות הפרה של החוק. זוהי, לשיטתו, קביעה מהותית ולא טענת הגנה טכנית. בכך הוא סוטה מפסקי-דינו של בית המשפט העליון בענין האוניברסיטה העברית וה- Premier League שקבעו כי בשימוש מותר אין אמנם הפרה, אבל עדין מתקיימת פגיעה בזכויות יוצרים שבגינה אין מניעה להכיר באחריותו התורמת של גורם-ביניים שהביא להפרה.

לדברי השופט זילברטל "משלא באה הפרה לעולם, אין הפרה "לתרום" לה. כך, שעה שמשתמשי הקצה עשו פעולה מותרת, "תרם" הגורם המתווך לעשית מעשה מותר – וממילא לא ניתן לקבוע שהפר זכויות של בעל הזכות, שהרי הללו לא הופרו... עצם העובדה שלבעל זכות היוצרים נוצר חסרון כיס או נגרם "נזק ניכר" בשל צירוף מספר רב של פעולות מותרות גם יחד, אין משמעו שהתורם לביצוען של הפעולות המותרות ביצע הפרה של זכות יוצרים". עוד הוא מוסיף, בניגוד לאמור בהלכת האוניברסיטה העברית, כי גם לפי הגישה הרואה בשימושים מותרים הגנה ולא זכות - ההגנה הזו עומדת גם לרשות גורם הביניים (המתווך).

התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן אם יש לצ'רלטון עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.