חוק הספאם: אחריות נפרדת למפרסמים ולמפיצים

זיו גלסברג הגיש מספר תביעות לפי חוק הספאם, בהן טען כי נשלחו אליו דברי פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעים כללו הן את בתי העסק שאת פרסומיהם קיבל גלסברג בניגוד לכאורה לרצונו, והן את הגופים ששיווקו ושיגרו את הפרסומים. בכתבי הגנתם, הטילו כמובן הצדדים את האחריות זה על זה. התביעות מול רוב המפרסמים הסתיימו בפשרות, סודיות, בהן כנראה שילמו בתי העסק לגלסברג סכומי כסף שונים. המשווקים, שהתביעות נגדם נותרו תלויות ועומדות, הגישו בקשה לביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א, בה ביקשו כי גלסברג יעביר לעיונם את הסכמי הפשרה עם המפרסמים. לטענתם, אין זה סביר שהתביעה נגדם תימשך לאחר שהתביעה נגד המפרסמים יושבה וכן כי הדבר נחוץ כדי להימנע מכפל פיצוי. גלסברג התנגד לבקשה וטען כי הסכמי הפשרה כללו סעיף סודיות וכן כי לפי החוק האחריות של המפרסמים והמפיצים נפרדת זו מזו.

השופט רמי חיימוביץ דחה את הבקשה והטיל הוצאות בסך 2,000 ש"ח על המבקשים (המפיצים). לדבריו, לשון החוק מטילה אחריות על פרסום אסור הן על המפרסם והן על המשווק, דבר המתיישב עם תכלית החוק. חיימוביץ קבע כי במקרים רבים ההפצה בפועל לא נעשית על-ידי המפרסם, אלא על-ידי גופים מסחריים שבזה עיסוקם ולשם כך הם מחזיקים מאגרי מידע וכתובות. תכלית החוק מצדיקה כי תוטל אחריות עצמאית ונפרדת על גופים מסחריים אלה. אחריותו של המשווק נפרדת ושונה מאחריותו של המפרסם, ומכאן שאם יוכיח התובע את תביעתו עשויה לקום למבקשים חבות בנפרד, ללא קשר לחבות המפרסמים. ביהמ"ש קבע כי הסכמי הפשרה בין גלסברג למפרסמים אינם נוגעים להגנת המבקשים או לאחריותם כמשווקים ואין להם כל רלבנטיות במישור האחריות. משקל משמעותי יותר יש לטענה בדבר כפל פיצוי, אולם אין הטענה מצדיקה את חשיפת ההסכמים בשלב זה, טרם הכרעה בשאלת האחריות, שכן קיים פער גדול בין הפיצוי החוקי המירבי לבין הפיצוי שקיבל התובע עד כה {ת"ק 5240-10-11 זיו גלסברג נ' יוסי האפרתי ואח'}.