קנדה: אין אחריות בלשון הרע על קישורים

אין חבות בגין יצירת קישור - כך פסק היום בית המשפט העליון של קנדה, במה שזוכה כבר להחשב כ"נצחון ענק לאינטרנט ולחופש הביטוי" {Crookes v. Newton, 2011 SCC 47}: "קישור כשלעצמו, לעולם אין לראות בו 'פירסום' של התוכן שאליו הוא מפנה", פסק בית המשפט. פרופ' מייקל גייסט מגדיר את הפסיקה כאחת החשובות שנתן בית המשפט העליון בקנדה בנושא האינטרנט.

למרות שהמחבר שולט ביצירת הקישור, אין לו שליטה על התוכן של המאמר שאליו הוא קישר, פסק השופט אבלה (Abella) בדעת הרוב. קישורים, כמו הפניות, מעידים שמשהו קיים אבל אינם מלמדים על תוכנו. העובדה שהגישה לתוכן קלה לאין ערוך באמצעות קישור בהשוואה להערת שוליים, אינה משנה את המציאות שקישור, כשלעצמו, הוא ניטראלי מבחינת התוכן – הוא אינו מביע דעה.

בית המשפט הכיר בתפקידו המכריע של הקישור בהפצת מידע באינטרנט ובקידום חופש הביטוי: הכפפת הקישורים לכלל המסורתי של פרסום (דהיינו, הקביעה שקישור כמוהו כפרסום המטיל חבות משפטית על המפרסם) תגביל באופן מהותי את זרימת המידע וכתוצאה מכך את חופש הביטוי. האפקט המצנן על פעולת האינטרנט עלול להיות הרסני מפני שכותבי מאמרים לא ירצו לקשר למאמרים אחרים, שאין להם שליטה בתוכנם.

עם זה, בית המשפט הכיר בכך שבנסיבות מסוימות קישור יקים חבות למקשר: "רק כאשר קישור מציג תוכן מהתוכן המקושר בצורה שחוזרת למעשה על התוכן המשמיץ, יש להחשיב תוכן זה כאילו "התפרסם" באמצעות הקישור. גישה כזו מקדמת את הביטוי ומכבדת את המציאות של האינטרנט, בעודה יוצרת מגבלה מועטה אם בכלל על יכולתו של התובע להגן על שמו הטוב".

שני שופטים נוספים בהרכב קבעו בהקשר זה מבחן מעט רחב יותר וודאי פחות: קישור יכול להיחשב פרסום אם "כשקוראים אותו בהקשרו, הטקסט הכולל את הקישור מאמץ או סומך את ידיו על התוכן המסוים שאליו הוא מקשר".