בית-משפט פדראלי לערעורים פסק כי יש ציפייה סבירה לפרטיות בתכתובת דואר-אלקטרוני ועל כן המדינה תזדקק לצו חיפוש, בטרם תתאפשר לה גישה לתכתובת כאמור. הסוגיה העיקרית שנדונה היא האם למרות יכולת הגישה של ספק הגישה לתכתובת דואל של לקוחותיו, עדיין יש להם ציפייה סבירה לפרטיות? בית-המשפט נדרש לסוגיית הציפייה הסבירה, שכן התיקון הרביעי לחוקת ארצות-הברית מספק הגנות מסוימות בהתקיים ציפייה זו. מעובדות המקרה עולה כי במסגרת חקירה בחשד לביצוע עבירות פדראליות של הלבנת כספים והונאה באינטרנט, קיבלה המדינה, תחת חסיון, צו שחייב את ספק הגישה של הנחקר לאפשר לה גישה לתכתובת הדואל שלו. בית-המשפט השווה בין שירותי שיחות טלפון לדואל וקבע שכפי שהמדינה נזקקת לצו של שופט בכדי לצוטט לשיחת טלפון (וזאת בגלל הציפייה הסבירה לפרטיות) כך הדבר גם לגבי דואל. כל זאת, על אף היכולת של חברת הטלפון לבצע את ההאזנה בדומה ליכולת של ספק הגישה לגשת לתיבת דואל של לקוח פלוני. חשוב לציין שלא מדובר בהלכה חדשה המחייבת קבלת צו שיפוטי בכדי לאפשר גישה לרשומות אלקטרוניות הנמצאות ברשות צדדים שלישיים וכי כל החלטה צריכה להתקבל בהתאם לנסיבות המקרה {Warshak v. US}.