מותר לגוגל לשמור עמודי רשת בזכרון-מטמון

בית המשפט הפדראלי בנבדה קבע כי השימוש שעושה גוגל בזכרון-המטמון (cache) לשמירת עמודי אינטרנט שהוא מציג כחלק מתוצאות החיפוש, אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים. השאלה התעוררה כאשר התובע, סופר ועורך-דין, תבע את מנוע החיפוש בגין הפרת זכויות יוצרים ב-51 יצירות ספרותיות שכתב. היצירות אונדקסו בגוגל וחוץ מאינדוקס המאפשר מציאת מידע, המנוע איפשר (כמו שהוא נוהג תמיד) לעיין בגירסה מאורכבת שלהם מתוך שרתיו-שלו (חפשו את המילה cache בתוצאות החיפוש בגוגל). בית המשפט החליט שהתובע יכול היה למנוע אירכוב של יצירותיו על-ידי שימוש בתגי-מטה מתאימים (מידע למנועי-חיפוש בקוד ה-HTML) של העמוד ו/או על-ידי robots.txt (קובץ טקסט המודיע למנועי-חיפוש מה מותר ומה אסור להם לאנדקס באתר). התובע הכיר את הטכניקות האלה, ידע איך להימנע מאירכוב יצירותיו בגוגל, אבל לא השתמש בהן. יותר מזה, למקרא פסק-הדין מתעורר רושם ברור שהוא הקים את אתר האינטרנט שלו כמלכודת-דבש במטרה לתבוע את גוגל. לא רק שזה לא הסתייע בידו, אלא שנראה שגוגל לא יכול היה לבחור שופט אוהד יותר: הוא מצא בהתנהגות התובע הסכמה משתמעת; מניעות לתביעה; שימוש הוגן בפעולות גוגל ולבסוף גם חסינות הנובעת מסעיפי הגבלת האחריות (Safe harbor provisions) ב-DMCA ("חוק זכויות יוצרים של המילניום הדיגיטלי" בארצות-הברית).

עמדת law.co.il - אותנו לימדו שבדיני חיובים אין הסכמה בשתיקה וגם שבדיני זכויות יוצרים, בעל היצירה לא צריך להודיע שהוא לא מסכים שיעתיקו אותה אלא שמי שמבקש להעתיקה זקוק לרשותו המפורשת. איך ייסגר הפער בין דיני זכויות יוצרים של העולם הפיסי (הדורשים הסכמה מפורשת של בעל היצירה) לדיני זכויות היוצרים של בית המשפט בנבדה (הדורש סירוב מפורש של בעל היצירה כדי לשלול את "הזכות" של מנוע החיפוש להעתיקה)? זאת ועוד, פסק-הדין מממש כמובן את המשוואה המפורסמת של פרופ' לארי לסיג שלפיה קוד = חוק בגלל התפקיד המרכזי שהוא מייחס לתגי מטה ול- robots.txt בפענוח רשותו/סירובו של בעל יצירה להתיר העתקה. אם עורכי דין המתמחים בקניין רוחני היו מפתחים סטנדרטים באינטרנט, הם היו דורשים שאמצעים אלה יביעו הסכמה מפורשת. מה לעשות, פיתחו אותם גיקים והם מצאו שצריך לבנות אותם הפוך - הם שוללים גישה ולא מתירים אותה. מצד אחד, כמה מרגיז את עורכי הדין. מצד שני, כמה מפרנס....