דעת הרוב מפי השופט Souter:
באילו נסיבות ישא מפיץ של מוצר, המסוגל בעת ובעונה אחת הן לשימושים חוקיים והן לכאלה שאינם חוקיים, באחריות להפרת זכות-יוצרים שמבצעים צדדים שלישיים באמצעות אותו מוצר? מי שמפיץ התקן במטרה לקדם את השימוש בו להפרת זכות יוצרים, נושא באחריות למעשי ההפרה הנובעים מכך על-ידי צדדים שלישיים. ייעוד המוצר להפר זכויות יוצרים נלמד מביטויים ברורים או מצעדים מעשיים אחרים (של המפיץ – ח.ר.) המעודדים הפרות כאלה.
לרשתות בין-שווים (Peer to Peer Networks) יש יתרונות בתחומי היעילות, אבטחת המידע וחסכון בעלויות. בשל יתרונות אלה הן משמשות לאחסנת והפצת קבצים על-ידי אוניברסיטאות, גופי ממשלה, תאגידים וספריות. למרות שמשתמשי רשתות ה- P2P שאליהן מחוברות Grokster ו"מורפאוס" (מתוצרת StreamCast) יכולים להעביר בינם לבין עצמם כל קובץ דיגיטלי, הם משתמשים בתוכנות בעיקר להחלפת שירים וסרטים מוגנים. לטענת MGM התובעת, 90% מהקבצים המוחלפים באמצעותן מפרים זכויות יוצרים. שתי החברות טוענות שלתוכנות יש שימושים מהותיים שאינם מפרים, אפילו אם שימושים אלה אינם רווחים לעת עתה. עדויות הצדדים אינן מגלות אילו קבצים מורידים המשתמשים באמצעות התוכנות. אבל הסטטיסטיקה שסיפקה MGM ביחד עם העובדה שמאה מיליון עותקים מהתוכנות הופצו ומיליארדי קבצים מפרים מוחלפים באמצעות הרשתות מדי חודש, גורמת לכך שההיקף המסתבר של הפרת זכויות היוצרים הוא עוצר נשימה.
מן העדויות ברור ש- Grokster ו- StreamCast יודעות שתוכנותיהן משמשות להחלפת קבצים מוגנים. לא רק שהן יודעות זאת באופן פסיבי, אלא שמלכתחילה ייעדו לכך את התוכנות ונקטו צעדים מעשיים לעודד הפרות של זכויות יוצרים. לדוגמה: StreamCast מיצבה עצמה כתחליף לנאפסטר, כדי להעביר אליה את 32 מיליון משתמשי התוכנה כשבית המשפט יפסיק את פעילותה. מנהליה בדקו את היצע השירים של אמנים פופולריים שניתן לאתר באמצעות התוכנה וחתרו להרחבתו. גם המודלים העסקיים של שתי החברות שכנעו את בית המשפט שהן מבקשות לנצל הפרות של זכויות יוצרים: שתיהן לא גבו תשלום עבור השימוש בתוכנות אלא פרסמו בהן מודעות. ככל שהשימוש בתוכנות גובר, ערך הפרסום בהן עולה. אף שיש מי שמתעניינים בטקסטים שקספיריים הזמינים באמצעות התוכנות, רבים יותר הם אלה המבקשים להשיג באמצעותן את 40 השירים הפופלריים ביותר. לבסוף, אין בנמצא עדות שתלמד שהחברות ניסו לסנן את הקבצים המפרים הזמינים באמצעות התוכנות. לא רק ש- StreamCast דחתה הצעה של חברה לסייע לה בניטור כזה, אלא שהיא גם חסמה כתובות אינטרנט שסברה שעוסקות בזה בפועל.
נושאו של הליך זה הוא במתח שבין הרצון לעודד ביטוי על-ידי הגנתו בזכויות יוצרים לבין הרצון לקדם חדשנות טכנולוגית. הטעון בזכות הטלת אחריות עקיפה להפרת זכויות יוצרים הוא רב-עוצמה במקרה זה. כשמוצר או שירות נפוץ משמשים להפרת זכות יוצרים, יהיה זה בלתי-מעשי לאכוף את הזכויות כלפי כל משתמש בגין הפרה ישירה. הדרך המעשית היחידה היא לטעון כלפי בעל המוצר או השירות לאחריות משנית בגין סיוע להפרת זכות יוצרים (Contributing Infringement) או אחריות שילוחית להפרה (Vicarious Liability). סיוע להפרה נמצא בייזום או עידוד להפרה ישירה. אחריות שילוחית נמצאת כשמי שאינו המפר הישיר מפיק רווח ישיר מן ההפרה ומסרב להפעיל את שליטתו כדי למנוע אותה.
בית המשפט העליון של ארצות-הברית עסק בהפרה משנית רק במקרה אחד: Sony Corp. v. Universal City Studios,. שם נטען שהפצת מכשירי וידאו תורמת להפרת זכות יוצרים מפני שהמשתמשים מעתיקים אל קלטות הווידאו תוכניות טלוויזיה. נמצא אז שהשימוש העיקרי במוצר הוא "התקת-זמן" (time shifting) – דהיינו, הקלטת התוכניות לצפיה אישית מאוחרת יותר. נפסק שזהו שימוש הוגן. סוני, הנתבעת, לא הפיקה או התכוונה להפיק רווח מהפרת זכויות. הואיל שמכשירי הווידאו מסוגלים לשימושים לא מפרים מהותיים, נדחתה הטענה שסוני נושאת באחריות להפרה משנית של זכויות יוצרים. כעת נדחתה דרישת MGM התובעת לתקן את הלכת סוני. כנגד זאת נפסק שההלכה יושמה באופן מוטעה בהחלטתן של הערכאות דלמטה לסלק על הסף את התביעה נגד Gorkster ו- StreamCast. הלכת סוני חלה רק במקום שבו נטענת הפרה משנית כתוצאה מתכנון או ייצור מוצר המסוגל לשמש בהפרת זכות יוצרים, כך ותו לא. בית המשפט הפדראלי לערעורים פירש את המגבלה בהלכת סוני כך שיצרן לא יוחזק לעולם כתורם להפרות של צדדים שלישיים בכל עת שמוצר מסוגל לשימוש חוקי מהותי; הוא פירש את הפסיקה באופן כה רחב, גם כאשר מטרה ממשית לגרום לשימושים מפרים מוכחות בראיות, ומטרה זו היא עצמאית מעצם התכנון וההפצה של המוצר – הכל, אלא אם כן היה למפיץ ידיעה על הפרה מסוימת בזמן שבו יכול היה לתרום להפרה והוא נמנע ממניעתה. פירוש זה של הלכת סוני הוא שגוי. שום דבר בהלכה אינו מחייב את בית משפט להתעלם מהוכחות על כוונה ממשית להפר זכויות. לפיכך, כשהעדויות מרחיקות אל מעבר למאפייני המוצר או לידיעה התאורטית שניתן להשתמש בו באופן מפר ומוכיחות ביטויים ומעשים לעידודה של הפרה, אין בפסק-דין סוני מניעה להטלת חבות משנית על היצרן.
"כלל הפיתוי" (Inducement Rule) הוא אפוא כדלקמן: מי שמפיץ מוצר בכוונה לקדם את השימוש בו להפרת זכות יוצרים, כפי שיילמד מביטויים ברורים או מצעדים מעשיים אחרים המעודדים הפרות כאלה, נושא באחריות למעשי ההפרה הנובעים מכך על-ידי צדדים שלישיים. כדי שלא להניא מפיתוחן של טכנולוגיות שהן בעלות שימושים מעורבים אפשריים, חוקיים ושאינם חוקיים, יודגש שאין די בידיעה על שימוש מפר אפשרי. כך גם מעשים נלווים לשיווקו של מוצר, כדוגמת הצעת תמיכה טכנית או גרסאות מתקדמות יותר, לא ייחשבו כמסייעים להפרה כשלעצמם.
שלושה עניינים מאיירים את כוונתן של הנתבעות Grokster ו- StreamCast לעודד שימושים מפרים בתוכנות: ראשית, שתיהן כיוונו את מוצריהן להיות תחליף לנאפסטר, ששימשה להחלפה בלתי-חוקית של שירים מוגנים; שנית, שתיהן לא פיתחו אמצעים לניטור פעילות המשתמשים בתוכנות; ולבסוף – ההכנסות ממוצריהן מושתתות על פרסומות והן מותנות בשימוש רחב-היקף. משכך מסיק בית המשפט האמריקאי שאי-אפשר לטעות במטרה הבלתי-חוקית של התוכנות.
דעתו התומכת של השופטת Ginsburg:
בניגוד לענין סוני, כאן לא היו עדויות כלשהן על שימוש הוגן. העדויות על שימושים לא מפרים היו לא יותר מאנקדוטה, לעתים מיד שניה. גם אם מספר הקבצים הלא מפרים שהמוחלפים באמצעות התוכנות הוא גדול, אין פירוש הדבר שהתוכנות מסוגלות לשימושים לא מפרים מהותיים. את מספר הקבצים יש לבחון בהשוואה לסה"כ תעבורת הקבצים בתוכנות. העדויות מצביעות על כך שהמוצרים שימשו להפרה המונית וההכנסות נבעו בעיקרן מההפרות. לא היה בעדויות כדי לבסס טענה שיפותחו בעתיד שימושים מהותיים לא מפרים. היות שכך, בין הצדדים בתובענה – MGM מצד אחד ו- Grokster ו- StreamCast הנתבעות מצד שני – יש שאלה עובדתית שנויה במחלוקת. בכך די היה כדי למנוע פסק דין בהליך מקוצר לזכות Grokster ו- StreamCast.
דעתו התומכת של השופט Breyer:
השופט ברייר מסכים שמפיץ של מוצר דו-שימושי יכול לשאת באחריות משנית להפרת זכויות יוצרים כשהוא מעודד שימושים מפרים במוצר. הוא מסכים גם שאין צורך לשקול מחדש את הלכת סוני. אולם הוא חולק על פרשנותם של עמיתיו להלכה הוותיקה.
בענין סוני הצביעו העדויות שבפני בית המשפט על כך שרק כתשעה אחוזים מההקלטות שבוצעו במכשירי הווידאו הן בלתי-מפרות. על כך ביססו אז השופטים את קביעתם שהיקף ההעתקה המאושרת הוא "משמעותי". די היה בממצא שמספר "מהותי" של מפיקי תוכניות מסכימים להקלטתן, כדי לדחות את הטענה שסוני מסייעת להפרת זכות יוצרים. בנוסף ובנפרד נמצא שהעתקה לא-מאושרת היא "התקת זמן" מותרת בהיותה שימוש הוגן ביצירות.
כנגד זאת, בענין שכאן, על-פי עדויות MGM התובעת, כ- 10% מהקבצים ברשתות אינם מפרים. זהו שיעור דומה מאד לתשעה האחוזים שהיו יסוד להחלטה בענין סוני. קבצים בלתי-מפרים אלה כוללים שירים של אמנים כדוגמת ווילקו, פרל ג'אם, ג'ניס איאן ואחרים שהתירו להפיצם; ספרים אלקטרוניים ויצירות אחרות שהותרו לפרסום; יצירות שהן נחלת הכלל; קטעי מוסיקה, וידאו וטלוויזיה המופצים ברשיון.
הלכת סוני נכונה לשקול את שימושיו העתידיים של מוצר כדי לקבוע אם הוא "מסוגל" לשימושים מהותיים בלתי-מפרים. בתיק שכאן מגלות העדויות שימושים בלתי-מפרים רבים לטכנולוגיית שיתוף הקבצים. כך קורה כבר בפועל: מידע מחקרי, יצירות שבנחלת הכלל, מסמכים הסטוריים, תמונות דיגיטליות, תוכנות מסוגים שונים, לרבות לינוקס; שידורי חדשות כדוגמת ארכיב ה- BBC – כל אלה מופצים באמצעות רשתות P2P. ייתכנו עוד שימושים בלתי צפויים לטכנולוגיה, ממש כשם שהשכרת קלטות וידאו התפתחה כמקור הכנסה מטכנולוגיית ה- VCR. ההתפתחויות העתידיות הבלתי-צפויות ההלו, ביחד עם 10% הקבצים הלא מפרים, די בהם לעמוד באמות-המידה של הלכת סוני.
"כמובן, אפשר שגרוקסטר עצמה לא תהייה מעוניינת לפתח שימושים בלתי מפרים אלה. אבל אמת המידה של [הלכת] סוני אינה מבקשת להגן על הגרוקסטרים של עולמנו... אלא על פיתוחן של טכנולוגיות באופן כללי. ורצונה של גרוקסטר בהקשר זה הוא מחוץ לענין".
השאלה האמתית היא האם יש לתקן את הלכת סוני כדרישת MGM התובעת, או לפרשה בצמצום כהצעתו של השופטת Ginsburg. כדי לקבוע זאת יש לראות אם סוני מאזנת באופן שגוי בין ההגנה על זכויות יוצרים לעדודה של חדשנות טכנולוגית. בפרט – (1) האם סוני מגנה על טכנולוגיות חדשניות; (2) במידה שכן - האם שינוי ההלכה או פירושה המצמצם יחלישו הגנה כזו; (3) ובמידה שכן – האם תועלות חדשות או הכרחיות לזכויות יוצרים מצדיקות פגיעה כזו?
השאלה הראשונה היא הקלה ביותר לתשובה: הלכת סוני הקנתה ליזמים ודאות שהם יהיו חסינים מחבות משפטית בגין הפרת זכויות יוצרים אם יציגו לשוק טכנולוגיות חדשניות וחיוניות. בה במידה היא מרתיעה אותם מהפצת מוצרים ששימושם הבלעדי או הכוונה בהפצתם הם להפר זכויות יוצרים. הלכת סוני מגנה בחוזקה על טכנולוגיה. היא מקשה במתכוון על בתי המשפט להשית אחריות משנית כשבמוקד המחלוקת נמצאת טכנולוגיה חדשה.
הלכת סוני צופה פני עתיד. היא אינה מוגבלת לשימושים העכשווים במוצר.
הלכת סוני מתחשבת במגבלות הניצבות בפני שופטים כשענייני טכנולוגיה נדונים בפניהם. אין לשופטים את הכישורים הדרושים להכרעה בסוגיות טכנולוגיות, כשגם חוות דעת המומחים שבפניהם חלוקות. טול לדוגמה את האפשרות להוסיף טכנולוגיית סינון לתוכנות של Grokster ו- StreamCast. התובעת טוענת שהדבר ניתן לעשייה וגרוקסטר חולקת. הלכת סוני פירושה שהשופט לא בהכרח חייב להכריע במחלוקת כזו.
האם שינוי הלכת סוני או פירושה המצמצם יחלישו את ההגנה על חדשנות טכנולוגית? גישתה של השופטת גינזברג תחייב את הנתבעים להרים נטל כבד יותר כדי לשכנע שהם זכאים להנות מהמחסה של הלכת סוני. השופט ברייר חושש שגישה זו תצמצם את ההגנה שיש כעת באותה הלכה. הדרישה שנתבעים יספקו, לדוגמה, עדויות מפורטות על תוכניות עסקיות או תחזיות לרווחים תקל על חייהם של תובעים בעלי זכויות יוצרים. בה בעת היא תגביר את חוסר הוודאות המשפטית האופף יצירתה של טכנולוגיה חדשה שבה ייתכנו גם שימושים מפרים. יזמים יצטרכו לחושש מפני הליכים משפטיים ממושכים ויקרים בעת שהם יוצרים, מפיקים או מפיצים טכנולוגיית מידע שיכולה לשמש גם להפרת זכויות. יהיה עליהם לנחש מה תהיה עמדת בית המשפט כשיסקור את פיתוחם. לא תהיה להם דרך לחזות איך ישקלו בתי המשפט את היחס בין השימושים המפרים והלא מפרים של המוצר.
השאלה השלישית היא הקשה מכולן: קשה לדעת אם שכרם של בעלי זכויות היוצרים יעלה על הפסדם של בעלי הטכנולוגיה. לשיטת השופט ברייר, אין די ממצאים שיצדיקו שינויה של הלכת סוני אחרי שנהגה במשך שנים ארוכות. לבעלי זכויות יוצרים כלים אחרים: הם יכולים לתבוע את המפרים הישירים, כפי שעושה RIAA מאז ספטמבר 2003; הטכנולוגיה יכולה לתרום לפיתוח שיטות להגנה על זכויות יוצרים ("סימן מים דיגיטלי" או "טביעת אצבע דיגיטלית" המסייעים באיתור מקורו של קובץ). פיתוחים טכנולוגיים מרתיעים מפני החלפה מפרה של קבצים (השופט מציין את שגשוגם של שירותים חוקיים למכירת מוסיקה דיגיטלית); לבסוף – המחוקק יכול לומר את דברו טוב יותר מבתי המשפט בכל הנוגע לטכנולוגיה המשתנה.
אין השופט ברייר יודע אם התפתחויות כאלה יתרחשו. יחד עם זה די בכך לדעתו כדי להמנע משינוי הלכת סוני ולהצדיק את פירושה באופן שהוא גורס, בניגוד לדעתה של השופטת גינזבורג: לכן הוא סבור שבית המשפט הפדארלי לערעורים של המחוז התשיעי פירש נכון את ההלכה. עם זה הוא מקבל את דעת הרוב הגורסת שמפיץ של מוצר דו-שימושי יכול לשאת באחריות משנית להפרת זכויות יוצרים כשהוא מעודד שימושים מפרים במוצר.