גם שיחה דיסקרטית עם מכר משותף היא "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע (פסק-דין, שלום ת"א, השופט ליאור גלברד, 9.3.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע, בטענה כי הנתבעת פרסמה דברי לשון הרע על התובעת בתכתבות שקיימה עם אדם אחר. התובעת והנתבעת מתגוררות בבניינים סמוכים. בעבר היו חברות ושיתפו פעולה. במוקד התביעה דברים שכתבה הנתבעת לגבי התובעת בהתכתבות עם מכר משותף של השתיים. 

נפסק: דין התביעה להידחות. אין לקבל את טענת הנתבעת שההתכתבות בינה ובין המכר אינה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, כיוון שמדובר בתכתבות פרטית בין שני אנשים ולא בפרסום בתפוצה רחבה. סעיף 2(ב)(1) לחוק קובע כי יראו דבר פרסום כלשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". די בכך שהמסר הועבר לאדם אחר זולת הנפגע – במקרה זה המכר המשותף – כדי שמדובר יהיה בפרסום לפי ההגדרה שבחוק. הפרסום, כמכלול, עולה כדי לשון הרע. הפרסום בכללותו עשוי לבזות את התובעת ולהשפילה והוא עשוי לגרום לאדם שנחשף אליו לשנות את דעתו עליה. הביטויים נאמרו בתכתבות פרטית-רכילותית בין הנתבעת ובין המכר, שהוא חבר של הנתבעת שנים רבות, כשהנתבעת הניחה שמדובר בשיחה דיסקרטית. מטרת ההתכתבות מצד המכר – שלטענת הנתבעת הוא זה שיזם את השיח על התובעת – הייתה לשכנע את הנתבעת בתכונותיה ואופייה הטוב של התובעת. ספק רב אם הפרסום השפיע עליו בדרך כלשהי. הנתבעת תפצה את התובעת ב-4,000 ש"ח. התובעת תישא בהוצאות משפט של הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח. התביעה הוגשה בסכום כספי מופרך בסדר גודל שאינו תואם את מהות הסכסוך. הפיצוי שנפסק מהווה חלק מזערי מהסכום הנתבע.