המבקשת הסתמכה על שורת פסקי דין בדיוניים, ותשלם הוצאות לאוצר המדינה (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת גילה כנפי-שטייניץ, 14.12.2025):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 72469-09-25], שדחה את ערעור המבקשת על החלטת ביהמ"ש השלום בת"א [ה"ט 4704-09-25, ה"ט 66928-08-25]. בהחלטה התקבלה בקשת המשיבים למתן צו נגד המבקשת לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, ונדחתה בקשת המבקשת למתן צו לפי החוק נגד המשיבים. 

נפסק: יש לדחות הבקשה על הסף ולגופה. בערעור לביהמ"ש המחוזי, המבקשת, ה"מתעתדת להיות עו"ד, משפטנית כיום", ביקשה להסתמך על שורת פס"ד שלא בא זכרם במאגרים המשפטיים. ביהמ"ש המחוזי העמיד את המבקשת על טעותה, והרחיב על רבות מההפניות שציינה המבקשת, תוך שהבהיר לאן בפועל מובילה כל אחת מהן. על אף ההתייחסות המקיפה שניתנה לפגם זה בהתנהלות המבקשת, לא זו בלבד שבבקשה זו המבקשת אינה חוזרת בה מטעותה, אלא היא מוסיפה ומייחסת לביהמ"ש המחוזי את עוונה וכן היא מייחסת לו עובדתיות, שימוש במקורות לא רלוונטיים, התעלמות מהחלטות מחייבות ו"שיבוש הליך הערעור". כאילו בכך אין די, בבקשה זו שבה המבקשת ומפנה לפס"ד שאינם קיימים.

המחדלים שנפלו בהתנהלות המבקשת חמורים. די בכך שהמבקשת נסמכה על פס"ד שאינם קיימים על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור. קל וחומר, מקום בו חרף הבהרות ביהמ"ש המחוזי, לא טרחה המבקשת לבדוק כי יש ממש באסמכתאות בהן היא נתמכת, אלא הפליגה לטעון כי ביהמ"ש המחוזי הוא אשר שגה, ושבה על הטעיותיה. התנהלות זו רחוקה מלעמוד בחובות המוטלות על בעל דין הפונה לבקש סעד מביהמ"ש העליון; וביתר שאת על המבקשת, העתידה לעסוק במקצוע עריכת הדין, לו נלוות חובות רבות, ובכללן החובה להעמיק חקור בדין ובעובדות ולוודא שכל טענה המועלית מושתתת על יסודות אמת. הבקשה אינה עומדת באמות המידה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" ואף מטעם זה דינה להידחות. לנוכח חומרת התנהלותה, המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ₪.