הנתבעת טענה להתעללות בבנה, שלא התרחשה, בקבוצת ה-WhatsApp של הורי הגן (פסק-דין, שלום ראשל"צ, הרשם מרדכי וחדי, 10.2.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת היא חברה שהפעילה גן ילדים לפעוטות, בו שהה בנה של הנתבעת. במהלך ביקור של הנתבעת בגן היא נכנסה לחדר בו שהה בנה, ובעקבות מה שראתה, הגישה תלונה במשטרה בטענה כי צוות הגן התעלל בבנה. חוקרי המשטרה הגיעו לגן, אספו תיעוד ממצלמות האבטחה וגבו עדויות מצוות הגן. הנתבעת שלחה גם הודעה בקבוצת הווטסאפ של הורי ילדי הגן, בה טענה להתעללות ויידעה על הגשת התלונה במשטרה והחקירה. המשטרה החליטה לסגור את התיק. התובעת טענה כי הנתבעת פעלה בזדון, אף שידעה היטב כי צוות הגן מעולם לא פגע בבנה, וזאת בכוונה ברורה להרע לתובעת ולפגוע בשמה הטוב ובעסקיה. הנתבעת טענה, בין היתר, כי הייתה עדה למעשה התעללות מצד צוות הגן, כך שגם אם יימצא כי מדובר בפרסום שהוא לשון הרע, הרי שעומדות לזכותה הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב לפי חוק איסור לשון הרע.

נפסק: בניגוד לעמדתה הנחרצת והעקבית של הנתבעת, שנותרה בעינה עד תום ההליך, עיון בתיעוד ממצלמות האבטחה בגן מגלה בבירור שאיש מצוות הגן לא פגע בבנה של הנתבעת, או במי מילדי הגן האחרים, לא במכוון ולא במקרה, לא כמעט ולא באופן שניתן לפרשו אחרת. לא היו הדברים מעולם. פרסום ההודעה בקבוצה והגשת התלונה במשטרה עולים כדי פרסום לפי החוק. לאור עדות הנתבעת, במהלכה אישרה את תוכן ההודעה ואת העובדה כי נשלחה גם בקבוצה בה חברים הורי ילדי הגן, לא ניתן לקבל הטענה לפיה אך משום שאין תיעוד פיזי לפרסום המסוים בקבוצה, לא קמה עילת תביעה. מאחר ולא הוצגה ראיה באשר לתלונה שהוגשה, ומדוע יש ליחסה דווקא לתובעת, ולא באופן אישי למי מצוות הגן, יש לקבוע כי יסוד הפרסום בהקשר זה לא הוכח. גם לתובעת, כתאגיד, זכות להגנה על שמה הטוב, ופרסום המטיל דופי בתאגיד עלול להוות לשון הרע המקים עילת תביעה, לרבות זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק. יש בפרסום ההודעה, בה נטען להתעללות אגרסיבית במי מילדי הגן, משום לשון הרע כלפי התובעת. יש באמירות הנתבעת כדי להשפיל את התובעת ולעשותה מטרה לשנאה, בעיני ההורים, אלו שילדיהם רשומים לגן ואלו ששקלו לעשות כן ואולי נחשפו לפרסום בדרך זו או אחרת, ואגב כך גם לפגוע בעסקה של התובעת. 

הנתבעת אינה נהנית מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, או בפקודת הנזיקין. הטענה לעניין של מה בכך הובאה ללא כל הסבר כיצד יכולה האשמה כה חמורה של מעשה התעללות לחסות תחת הגנה של עניין של מה בכך (סעיף 4 לפקודת הנזיקין). טענות לקינטור, אשם תורם, או רשלנות תורמת, מטילות על הנתבעת את הנטל להוכיח מדוע יש להשית אשם תורם על התובעת, או לראות בהתנהגות מאת מי מטעם התובעת כקינטור אשר מקים הגנה כלשהי, ולו חלקית, לנתבעת. אף על פי כן, הותירה הנתבעת טענותיה אלו בעלמא. אין גם ממש בטענה כי הפרסום נעשה בעידנא דריתחא. הפרסום אינו מסתכם בגידוף חסר משמעות, אלא שיש בו תיאור עובדתי מפורט, המפנה אצבע מאשימה לצוות הגן. אף אין לומר כי מדובר בדברים שנאמרו בלהט הרגע, שהרי לא היו הדברים מעולם, כך שלא הייתה סיבה לנתבעת להתלהט עד כדי סערת רגשות ממשי. מתוכן הפרסום, לצד העובדה כי לא נמצא אמת בפרסום, עולה רושם ברור כי נוסח ההודעה היה מתוכנן ונועד לפגוע. לא עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום.

אין אמת בדברים שפרסמה הנתבעת ואף לא הייתה לנתבעת כל סיבה לסבור, או להתרשם, כי אכן הייתה עדה למעשה התעללות, או לגילוי מעשה אלימות כלשהו. בפועל, נראה בסרטון בבירור כי בנה של הנתבעת לוקח שקית במבה מהשולחן, ברגע שבו דעתה של המטפלת מוסחת, וכשהיא שבה היא לוקחת מידו את שקית הבמבה; לא בכח ולא באגרסיביות; הוא לא הוטח בכסא, והוא לא נלכד שם בוכה ומבוהל; הוא פשוט בכה כי לקחו מידו את שקית הבמבה. עניין של מה בכך, שלא לומר – שגרת חייו של כל הורה. גם הגנת תום הלב אינה מתקיימת. מתקיימת החזקה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב. בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק ניתן לפסוק פיצוי, לא רק כאשר שיעור הנזק לא הוכח, אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו של נזק. טעם נוסף לזכות את התובעת בפיצוי נעוץ בצורך בהרתעה מפני פרסומים מעין אלו, הנעשים בקלות דעת, בכוונה להרע לאחר, דווקא משום חומרתם של הדברים הנטענים. הפרסום נעשה בכוונה להרע, כאשר הנתבעת יודעת לכתחילה כי אין בו אמת. הנתבעת תפצה את התובעת ב-15,000 ש"ח ותישא בהוצאות בסך 7,000 ש"ח.