תביעת לשון הרע של שוטר על פרסומי פייסבוק נגדו (פסק-דין, שלום חדרה, השופטת קרן אניספלד, 3.12.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא שוטר. הנתבע העלה 4 פרסומים בדף הפייסבוק שלו, תוך התייחסות לתפקוד התובע במהלך עבודתו והצגת תמונה של התובע במדים בתוספת מלל שהתובע טען כי הוא לשון הרע כלפיו. הסיבה לפרסום היא שני אירועים שהתובע השתתף בהם במסגרת עבודתו: הפגנה בצומת בני דרור והתקהלות אזרחים מחוץ לתחנת משטרת שדות, למחרת. הנתבע לא נכח באירועים אלה. הנתבע טען כי הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת בפרסום וכי הם ביקורת לגיטימית. עוד טען כי לכל היותר מדובר בביטוי שהוא מעין גידוף בעידנא דריתחא, כשהאמירות הללו זניחות וזוטי דברים. 

נפסק: הנתבע עשה 4 פרסומים סמוכים על התובע. בכולם הציג את התובע כמי שנכון לירות במפגינים יהודים. בפרסומים 1,3 ו-4 יוחסה לתובע הצהרה בגוף ראשון, על-גבי תמונה ברורה של פניו ופלג גופו העליון, כשהוא לבוש מדים, כי הוא שוטר זבל של בן גביר שמוכן לירות במפגינים יהודים. בפרסום 2 זוהה התובע, שהוצג בתמונה שונה אך ברורה, כמי שמוכן לירות אש חיה על מפגינים יהודים. אין בדברים הללו כל אמירה מסייגת שתראה כי הנתבע ניזון מפרסומים של אחרים ואין לו ידיעה אישית לגביהם. אין בהם שמץ של הבעת דעה אלא רק קביעה נחרצת ביחס לתובע. אלו דברי לשון הרע בדרגת חומרה גבוהה אשר מקיימים במובהק את הדרישות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. בפרסום 3 לא הסתפק הנתבע בהכללת תמונת התובע והכיתוב שעשה עליה. הוא עסק בו באובדן כבודה של משטרת ישראל, בפרשת הניצבים המטרידים מינית ובקצינים שסרחו. הצבת תמונת פניו של התובע שם ללא אמירה מסייגת או מרסנת, משמעה כי הדברים הללו יוחסו בידי הנתבע גם לתובע: הוא חלק מאובדן הכבוד של משטרת ישראל ומפרשת הניצבים המטרידים ונמנה על הקצינים שסרחו. בכל אלה אין הבעת דעה אלא קביעה שמתיימרת לשקף אמת עובדתית.

רכיב הפרסום התקיים בכלל הפרסומים, שכן אלה נעשו בדף הפייסבוק של הנתבע והגיעו לידיעת רבים. כוונתו האישית של הנתבע בעשיית הפרסומים, או טענתו שעשה אותם בהיותו בסערת נפש, בעידנא דריתחא, לאחר שהזדעזע מאמירה שיוחסה לתובע בדבר נכונותו לירות במפגינים, אינן מסייעות לו ואינן ממרקות את הפרסומים מלשון הרע שטבועה בהם. הדין אינו מקים הגנה מפני פרסום מעוול בשל כך שנעשה בסערת רגשות או בשעת כעס. אמת-המידה לפיה יקבע אם תוכנו של פרסום הוא משפיל או פוגע היא אובייקטיבית. לא הבנתו של קורא זה או אחר את תוכן הדברים היא שקובעת, אף לא כוונת המפרסם. קורא סביר שנחשף לפרסומי הנתבע וראה בהם את תמונת התובע ועליה הכיתוב שיצר הנתבע, יקשור בין המלל לבין התובע ויבין כי הוא נמנה על השוטרים המטרידים מינית, על שוטרים שסרחו, על שוטרים שמסירים את התג מעל מדיהם ועוד. הבנתו של קורא רגיל, סביר, את המיוחס לתובע מתוך הפרסומים, אינה תואמת את מבוקשו של הנתבע להישמע בטענה כי התייחסות למאן דהוא כאל 'זבל' לא חורגת מהתבטאות שגורה ורגילה במרשתת שאין בה משום הטלת דופי. התייחסות לאדם בכינוי 'זבל' היא פוגענית, מעליבה ומשפילה, גם במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות. 

הנתבע לא הוכיח הגנה שתקנה לו פטור מחבות. הנתבע לא הוכיח את הגנת אמת בפרסום ולא הוכיח כי עשה את הפרסומים בתום לב. פרסומי הנתבע על התובע אינם זוטי דברים ולו גם בדוחק. הם נועדו להטיל בתובע דופי עמוק, יסודי, בעניינים שמצויים בליבת מוסריותו, יושרתו וכשירותו לשרת כשוטר. אין מדובר בתביעת השתקה כטענת הנתבע. תביעת השתקה מתאפיינת בפערי כוחות ניכרים ומובנים בין הצדדים, כאשר התובע הוא צד חזק ואילו הנתבע צד חלש ביחס אליו. התביעה לא הוגשה נגד הנתבע על-ידי משטרת ישראל אלא על-ידי התובע, אדם פרטי. יחסי הכוחות בין בעלי-הדין שווים. תביעות השתקה מתאפיינות בעילת תביעה חסרת יסוד או גבולית ולא ברורה. לא כן במקרה זה. התובע הראה שיש באמתחתו תביעה שעילתה מוצקה. הסכום שנתבע סביר מאוד ביחס לחומרת הפרסומים והיקפם. הנתבע יפצה את התובע ב-50,000 ש"ח וכן יישא בהוצאותיו (10,000 ש"ח).