הטלת מגבלה גורפת על שימוש באינטרנט היא בעייתית, גם כלפי עברייני מין (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת דפנה ברק-ארז, 17.3.2026):

העובדות: ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [פע"ם 8767-12-25], לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, שהטיל על העורר צו פיקוח המונה מגבלות שונות. בשנת 2014 הרשיע ביהמ"ש המחוזי את העורר בשורת עבירות מין כלפי קטינים, לרבות מעשי סדום, מעשים מגונים, וכן עשיית, פרסום והחזקת פרסומי תועבה. על העורר הוטל עונש של 12 שנות מאסר ופיצויים בסך 55,000 ש"ח לנפגעי העבירות [תפ"ח 37576-12-13]. לקראת שחרורו הצפוי ממאסר, הגישה המדינה בקשה למתן צו פיקוח על העורר, לפי סעיף 12 לחוק הפיקוח, לרבות מגבלות על שימוש באינטרנט. ביהמ"ש המחוזי הטיל על העורר צו פיקוח לתקופה של 3 שנים, המגדיר מגבלות שונות, ובכללן איסור מוחלט על שימוש ברשת האינטרנט. ביהמ"ש המחוזי התבסס בהחלטתו על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, כמו גם על כך שחלק ניכר מהעבירות בוצעו באופן מקוון. מכאן הערר.

נפסק: דין הערר להידחות בעיקרו, אך להתקבל בחלקו במובן זה שהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך בחינה נוספת. סעיף 10 לחוק הפיקוח קובע כי הטלת מגבלות מכוח החוק נעשית "במטרה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירת מין נוספת על ידי עבריין המין ובמידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו". החוק מונה יריעה רחבה של מישורים שבהם ניתן להטיל מגבלות על עבריין מין, בהתחשב ברמת הסיכון הנשקפת מעבריין המין. אין להטיל מגבלות מסוימות "אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה". הגבלת גישה לאינטרנט היא מגבלה קשה, שבעת הזו פוגעת במישורים רבים של החיים. לא אחת נכתב על חיוניות האינטרנט מהיבט ההגנה על חופש הביטוי. מקרה זה מאיר צדדים נוספים של החשיבות הנודעת לאינטרנט מבחינת היכולת לקבל שירותים חיוניים. למגבלה על גישה לאינטרנט עשויות להיות השלכות גם על זכויות מחיי היומיום, השייכות למישור החברתי-כלכלי.

במקרה זה, בו הורשע העורר בפגיעות קשות ורבות בקטינים, תוך הסתייעות באינטרנט, וכאשר אין ערובה לכך שהטלת חסימות היא מספקת, יש טעם רב בעמדת המדינה ביחס לסיכון הטמון במתן גישה לעורר לאינטרנט. אולם, לא מוצה עד תום הניסיון לאתר חלופה רלוונטית שמחד גיסא תאיין את הסיכון, ומאידך גיסא תביא לפגיעה פחותה בעורר, כמצוות סעיף 13(ג) לחוק הפיקוח. בהקשר זה, הנחתה של יחידת הפיקוח על עברייני מין לפיה מקום שבו לא ניתן לעשות שימוש בחסם אזי יש להטיל מגבלה גורפת על השימוש באינטרנט אינה מבוססת דיה. אין מדובר בבחירה בין שתי אפשרויות בינאריות. יש למצוא פתרון מעשי לצורך של העורר בקבלת שירותים מסוימים שניתנים כיום בעיקר באינטרנט, ולא כל שכן בנסיבות המלחמה הנוכחית. הערר מתקבל באופן מוגבל רק במובן זה שהדיון יוחזר לצורך מיצוי בחינתה של חלופה מעשית שתגדיר שימוש מוגבל באינטרנט. ראוי לכאורה לבחון שימוש מוגבל באינטרנט תחת השגחה של אדם נוסף, או באמצעות מכשיר שלא מצוי אצל העורר דרך קבע (כמו במקרה שבו הותרה גלישה באינטרנט תחת השגחה של אדם אחר ומבלי שסיסמת הגישה למחשב תהיה בידי המפוקח). פתרון מסוג זה אינו מחייב גישה יומיומית של המפוקח לאינטרנט, אך יכול לתת מענה לצרכים שהוצגו כגון גישה מעת לעת לחשבון הבנק או להזמנת תור בקופת חולים.