כל עוד הסכמת הלקוח אינה מוכמנת או עמומה, אלא מובנת ובהירה, הרי בפנינו הסכמה מפורשת (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט אברהים בולוס, 11.2.2026):
העובדות: בקשה לאשר תובענה ייצוגית על הפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המשיבה 1 היא חברה המשווקת מוצרים באתרי אינטרנט (המשיבה 2 מחזיקה במניותיה והיא דירקטורית יחידה בה). המבקש טען כי רכש מוצרים באתר המשיבה וכי לצורך כך נרשם כלקוח, אך בחר שלא להסכים לקבל דיוור פרסומי. המבקש טען כי כדי להשלים את הרכישה נאלץ לסמן כי הוא מסכים לקבל דיוור פרסומי וכי מיד החל לקבל דברי פרסומת מהמשיבה. המבקש טען למשלוח דברי פרסומת ללא הסכמה, או להתניית ביצוע עסקה לרכישת מוצר באתר במתן הסכמה לקבל דברי פרסומת.
המשיבה טענה כי המבקש הוא עותר סדרתי וכי רכש מרצונו החופשי, וסימן בעצמו באופן אקטיבי את הסכמתו לקבל דיוור פרסומי, כחלק מהעסקה. המשיבה טענה עוד כי היא נוהגת כדין וכי למבקש היתה אפשרות לבטל בכל עת את הרישום לרשימת הדיוור. לשיטתה, על מנת לשכלל את עסקת הרכישה, על כל לקוח לאשר הסכמתו לתקנון ולקבל דיוור פרסומי ממנה. קבלת דיוור פרסומי אינה פעולה אסורה, בלתי סבירה או בלתי מידתית.
נפסק: המבקש טען לעילה אחת והיא משלוח דברי פרסומת בדוא"ל ללא הסכמה מפורשת מראש ובכתב. את היעדר ההסכמה הסיק המבקש מכך שנכפה על חברי הקבוצה להסכים לקבל דיוור פרסומי כתנאי לרכישה. אין מחלוקת כי ניתנה הסכמה, אלא שטענת המבקש היא כי אין להתייחס לאקט זה כהסכמה מפורשת לפי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, מהטעם שהדבר נעשה בעקבות אילוץ או כפיה. דעת ביהמ"ש שונה. אין למבקש וגם לא לחברי הקבוצה עילת תביעה לפי חוק התקשורת. גם על כריתת חוזה ברשת יחולו דיני החוזים הרגילים, בשינויים המחוייבים, והיא אפשרית דרך מנגנון הצעה וקיבול. הצגת מוצר או שירות למכירה באתר, עם מחיר נקוב, היא לרוב "הצעה לציבור". פנייה לציבור שבה מתקיימים שני היסודות של גמירת דעת ומסוימות, היא הצעה לציבור, ואילו פניה שאחד התנאים נעדר ממנה יכולה להוות הזמנה בלבד.
בקיומה של הצעה מגובשת, השלמת הליך הרכישה על ידי הצרכן נעשית לרוב באמצעות האישור והתשלום, ומהווה את הקיבול שמגבש את החוזה המחייב - בכפוף לתנאי האתר וכל עוד הם מתיישבים עם הוראותיו הקוגנטיות של חוק הגנת הצרכן. ברוב המקרים מדובר בהבעת הסכמה אקטיבית שמביע הלקוח בהתנהגות (כמו לחיצה על כפתור), אך בעסקאות שבהן התשלום הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההזמנה המקוון, הקיבול עשוי להשתכלל רק עם ביצוע התשלום, שכן הוא המעשה המעיד על גמירת הדעת הסופית. בין אם ההסכמה ניתנה לפני כריתת הסכם הרכישה או אחריו, אין לדבר השלכה על התוצאה.
המבקש נרשם לאתר, וסרב לאשר לקבל דברי פרסומת. מיד לאחר מכן הכניס את פרטי האשראי, אז הופיע בפניו חלון בו נרשם כי פרטי האשראי נקלטו בהצלחה, אך יש להשלים את פרטי הרישום, והכוונה להבעת הסכמה לקבל מבצעים מהמשיבה. אפשרות ראשונה, מסתברת יותר, היא שההסכמה נדרשה לפני כריתת ההסכם. באותה נקודת זמן היתה הרשות בפני המבקש להפסיק את התהליך ולסגת מהרכישה, או להביע הסכמה ולהתקדם. הוא בחר באופציה השניה. באם נראה בפרסום המוצר על-ידי המשיבה כהזמנה להציע הצעה בלבד, או כהצעה מגובשת כשהשלמת העסקה בקיבול טעונה תשלום בפועל, הרי באותו שלב הצדדים עדיין נמצאים בשלב הטרום חוזי, והתנהלות המשיבה בהצבת דרישה מפתיעה ניתן לכאורה לפרש כהפרה לחובת תום לב.
נוכח פערי המידע, הניסיון והכח המובנים, ניתן משקל מרכזי לחובה זו ביחסים צרכניים - שמתעצם ככל שהצבת הדרישה החדשה נעשית בשלב מתקדם יותר, למשל אחרי ההצעה, בשונה משלב ההזמנה, שכן עוצמת העיקרון לו כפופים הצדדים מתגברת ככל שמתקרבים לטריטוריה החוזית. הסכמה מפורשת העומדת בדרישות סעיף 30א(ב) לחוק כן ניתנה לפני השלמת הליך הרכישה, ולא ניתן בדיעבד להתעלם מקיומה בזיקה לעילת הבקשה, כל עוד ההסכם, שהתניה היא חלק ממנו, עומד על כנו או שתניה ספיציפית זו לא נפסלה בדיעבד, בין היתר, על יסוד חקיקה קוגנטית המאפשרת ביטול תניות שאינן הוגנות או מכבידות כמו בהתאם לעילות לפי חוק החוזים האחידים.
המבקש טען לכריתת הסכם בכפיה או עקב עושק, ומכך מסיק בטלות החוזה הכולל את ההסכמה למשלוח דברי פרסומת. טיעון זה לא יועיל למבקש. לא נטען כי ההסכמה ניתנה בשל ניצול מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כך שאין מדובר בכריתת הסכם בשל לחץ פגום בשל מצוקה; גם לא כפיה, שכן לא ניתן להסיק קיומה של מצוקה שנגרמה על-ידי מעשה אסור של המשיבה. גם אם נראה בתניה כאיום לאי קיום חוזה שכבר נכרת, הרי המבקש לא היה זקוק באופן מיידי לקיומו, הגם שלא מדובר במוצר חיוני, או כזה שהמשיבה משווקת בלעדית. שנית, מהטעם שהסכם שנטען כי נכרת בעקבות עושק או כפיה הוא ניתן לביטול, ואך במקרים חריגים שבהם דרגת הכפייה כה גבוהה עד שנשלל לחלוטין רצון המקבל, רק אז החוזה עשוי להיחשב כבטל מעיקרו (Void) ולא רק כניתן לביטול, שכן לא התקיימו יסודות ההצעה והקיבול - ולא כך במקרה זה. ככל שיוכח כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב בשלב הטרום חוזי, תרופתם של המבקש והקבוצה היא בדרישה לפיצויים שליליים המגנים על אינטרס ההסתמכות ואף יתכן פיצויים הדרושים לשיחזור השקילות החוזית, אלא שהמבקש לא סמך בבקשת האישור על עילה חוזית.
האפשרות השניה, היא מרגע שהמבקש הקליד את פרטי האשראי ואשר את הרכישה, בכך ניכרת הסכם עם המשיבה על אף שהתשלום לא בוצע בפועל. לאחר כריתת ההסכם החברה הציבה דרישה חדשה כתנאי לקיום חיוביה לפי ההסכם, ולדרישה זו המבקש הביע את הסכמתו. סיטואציה זו מחזירה לעילת הכפיה, שכן מדובר במעין "איום" להפרת החוזה כל עוד המבקש לא יסכים לקבלת דיוור פרסומי. אלא שכפיה כזו תוכר בהיעדר דרך מילוט סבירה או חוסר יכולת לדחות את התנאי החדש, היינו היעדרה של חלופה אמיתית ומעשית, דבר שאינו יכול להתקיים שעה שהתמורה עדיין לא שולמה ולא מדובר במוצר חיוני, אלא כזה הזמין לרכישה מספקים אחרים. בהנחה שהתקיימה כפיה, שאלה היא האם הצבת תנאי מאוחר כזה מביא לבטלות ההסכמה, או שמא מקנה למבקש הזכות להשתחרר מהסכמתו לתנאי מאוחר זה. לא ניתן להתייחס להסכמה זו כבטלה מעיקרא, ולכאורה לאחר מתן ההסכמה תרופת המבקש וחברי הקבוצה נמצאת, גם בסיטואציה זו, בין היתר, בחובת תום הלב בקיום חוזה ההתקשרות בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים – טענה שלא נטענה.
נטל ההוכחה מוטל על הטוען להפרת האיסור שבסעיף 30א(ב) לחוק, ובנטל זה הוא עומד בהצהירו כי לא נתן הסכמה למשלוח דברי הפרסומת, או אז עובר נטל הראיה למפרסם להפריך הצהרה זו. המענה לשאלה האם ניתנה הסכמה מפורשת צריכה להתמקד בהסכמה עצמה, וכל עוד הבקשה לה הסכים הלקוח אינה מוכמנת או עמומה, אלא מובנת ובהירה, הרי בפנינו הסכמה מפורשת. נוכח הלשון הבהירה והחד משמעית, הטקסט אינו יכול לסבול פרשנות אחרת במקרה זה. אין רלוונטיות במקרה זה למחלוקת בדבר המשמעות של אישור הסכם מקוון, שכן אין חולק כי ניתנה הסכמה מרצון, ולא כזו כללית באשר לתקנון רחב היקף החובק גם תנאי לקבלת דיוור פרסומי.