כשאדם אחד מעצב את הצילום ואדם אחר רק לוחץ על כפתור המצלמה, המעצב הוא שייחשב כיוצר היצירה (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת טל פישמן לוי, 8.2.2026):
העובדות: בעיתון הנתבעת התפרסמה תמונה של השעון ביפו עם דיוקן השענית שנטען כי תיקנה אותו. צלם העיתון שהגיע למקום לא הצליח לפעיל את הרחפן שיצלם בגובה, ופנה בבקשה לעובד התובעת על-מנת שיצלם עבורו את השעון עם השענית. למי זכויות היוצרים בתמונה? התובעים, חברה בינלאומית הפועלת בתחום מערכות הזמן והתצוגה, והעובד שלה, טענו כי הנתבעת הפרה את זכויותיהם בתמונה. הנתבעת טענה כי היא בעלת הזכויות בתמונה.
נפסק: התביעה נדחתה. צילום הופך ליצירה כשהוא מקיים 2 דרישות מצטברות: דרישת הקיבוע (תיעוד פיזי או דיגיטלי) ודרישת המקוריות, הכוללת רף מינימלי של השקעה ויצירתיות המבטאת את "טביעת עינו" של הצלם. לפי חוק זכות יוצרים, צילום הוא "יצירה אמנותית". הגדרה זו רחבה וכוללת צילום אמנותי מתוכנן, צילום תיעודי, חדשותי, מסחרי ואף צילום משפחתי אקראי. בצילום אובייקט דומם (כמו שעון), המקוריות יכולה להתבטא בבחירת זווית הצילום, התאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע והקומפוזיציה. גם צילום של מוצר מסחרי או אובייקט נפוץ יכול להיחשב ליצירה מוגנת אם הושקעו בו מאמץ וכישרון המצביעים על ייחודו, פועלו או אופיו של הצלם. הצילום הוא יצירה מוגנת, שעה שהוא עומד בדרישת המקוריות, ובכך שיש בצילום השקעה ויצירתיות במידה הנדרשת לפי הדין.
צלם הנתבעת הוא שביקש לצלם את התמונה, בחר לתעד את השעון בגובה רם ולהגיע בשעה שתהיה נכונה מבחינת תאורה וזוויות. הוא שקל ובחר את העדשה המסוימת והמיקום ממנו תבוצע פעולת הצילום. כל אלו משולבים יחד לכדי יצירה אחת של הצלם, ודי במידה מועטה של יצירתיות כדי לעמוד בתנאי זה. נדרשה מחשבה והשקעה על מנת ליצור את היצירה, על-אף שרחפן הצילום לא פעל, צלם הנתבעת הפעיל שק"ד וחשב כיצד יוכל לממש את הצורך בצילום השעון בדרך חלופית. צלם הנתבעת הוא בעל כישורים מוכחים בהיותו איש מקצוע מזה עשרות שנים והשקיע זמן גם בתכנון צילום זה.
הבעלות בזכות יוצרים בצילום נקבעת לפי זהות היוצר: מי שעיצב את היצירה והיה הגורם הדומיננטי ביצירת הביטוי המקורי. אדם שסיפק את הציוד ונתן הנחיות מפורטות הכוללות זוויות וביום עשוי להיחשב כיוצר, גם אם לא לחץ פיזית על כפתור המצלמה. כשאדם אחד מעצב את הצילום (קובע את נושא הצילום, הזווית, התאורה ומהירות הצילום) ואדם אחר רק מבצע את הפעולה הטכנית של "לחיצה על הכפתור", המעצב הוא שייחשב כיוצר היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה. הלחיצה הפיזית כשלעצמה אינה מקנה בעלות אם היא נטולת שיקול דעת יצירתי עצמאי.
לפי חוק זכות יוצרים מ-2007, עצם הבעלות על הציוד אינה מקנה עוד בעלות בזכות היוצרים באופן אוטומטי לבעל הנגטיב. החוק קובע כי הבעלות שייכת למי שביצע את פעולת היצירה המהותית. לכן, הבעלות של המנחה תנבע מההנחיות והעיצוב האמנותי, ולא מעצם העובדה שהציוד שייך לו. הבעלות בצילום שייכת לצלם הנתבעת ודרישת התובעים להכרה בהם כבעלים של התמונה דינה להידחות. מסקנה זו מתחדדת נוכח חשיבות הכוונה הסובייקטיבית של הנוכחים במועד הצילום, והעובדה שלא היה כל הסכם בין הצדדים. במקרה בו שני הצדדים הבינו סובייקטיבית כי הזכויות נותרות אצל הצלם ולא הייתה כוונה להעבירן למבצע, הרי שגם מבחן הכוונה מחזק את הותרת הבעלות אצל הצלם המקורי.
התובעים דרשו לקבל פיצוי גם בשל היעדר מתן קרדיט. זכות מוסרית היא זכות אישית אותה רשאי לתבוע רק היוצר עצמו. לפיכך, רק לתובע 2 עומדת עילה זו והוא היחידי שיכול לטעון להפרת זכותו המוסרית. אולם הזכות המוסרית מוקנית על פי חוק ל"יוצר" היצירה בלבד. מאחר שהאדם שרק לחץ על הכפתור אינו עונה על הגדרת "יוצר" (שכן לא תרם ממד של מקוריות או יצירתיות ליצירה), לא קמה לו זכות מוסרית.