המכון הישראלי לדמוקרטיה יפצה חרדי לאחר שפרסם את תמונתו לבוש במדי צה"ל (פסק-דין, תביעות קטנות צפת, הרשם יוסף פיניאן, 26.1.2026):
העובדות: הנתבע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסום בחשבון הטוויטר שלו תמונה של התובע, המשתייך לעדה החרדית, כשהוא לבוש במדי צה"ל וברקע הכיתוב "מתגייסים לשיוויון". הצילום נלקח מאתר האינטרנט unsplash.com. האם יש בפרסום התמונה, ללא ידיעת והסכמת התובע, הפרה של סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, והאם הפרסום הוא לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע?
נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. אין לקבל את טענת המכון כי בפרסום תמונת התובע באתר unsplash, שבתנאי השימוש שלו נקבע כי השימוש בצילום חופשי, יש משום הסכמה מפורשת או מכללא מצד התובע לשימוש בצילום זה על ידי כל המעוניין בכך. המכון לא הציג את תנאי השימוש של האתר או ראשית ראיה כי ניתן להשתמש בתמונת התובע כפי שהוצגה באתר. העובדה שתמונה כבר פורסמה באתר אחד אינה מקנה רשות גורפת לפרסמה באתרים נוספים. גם אם אדם הסכים לחשיפה מסוימת (כגון באתר ספציפי), אין להסיק מכך הסכמה מכללא לפרסום לציבור הרחב במקומות אחרים [עניין יצחק - ת"א 60009-02-21].
סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות עוסק ב"פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". נקבע כי יש לבחון את התצלום לא במנותק מהקשר הפרסום, אלא בשילוב עם הנסיבות והמלל הנלווה אליו. עדות התובע לכך שפרסום התמונה גרם להשפלתו וביזויו בקרב אנשי קהילתו היתה אמינה וכנה. המכון לא נקט באמצעים להקטנת הסיכון לפגיעה שעלולה להיגרם לתובע כתוצאה מפרסום תמונתו כאדם חרדי לבוש במדי צה"ל, וזאת בהתייחס לקהילה אליה הוא משתייך. בנקל היה המכון יכול להימנע מפגיעה בפרטיותו של התובע, בכך שיכול היה לטשטש את פניו כך שזיהויו לא היה מתאפשר. פרסום התמונה פגע בפרטיות התובע לפי סעיף 2(4) לחוק.
סעיף 2(6) לחוק עוסק ב"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". נקבע כי את המונח "לשם ריווח" יש לפרש באופן מרחיב, הכולל לא רק רווח כלכלי ישיר, אלא כל הפקת תועלת או חיסכון בהוצאה, וכי די בכוונת רווח גם אם לא הופק רווח בפועל. עיסוק המכון בגיוס חרדים יש בו כדי לקדם שיח ציבורי בנושאים שעל סדר היום הלאומי. לעיסוק בנושא יש אף השלכה על הפוליטיקה ועל הכלכלה הישראלית. קביעת עמדה של המכון יכול ויהיה בה אף לקדמו כנותן שירות ייעוץ בסוגיה. מתן ייעוץ כגון זה על ידי המכון יש בו כדי להוות ריווח מבחינת המכון. בנוסף, "הרווח" שניסה המכון להשיג באמצעות הפרסום הוא קידום אחת ממטרותיו או קידום הקמפיין של המכון והיא חתירה לשיוויון בנטל השירות הצבאי וכן לקדם את גיוסם של חברי הקהילה החרדית לשירות הצבאי. פרסום התמונה פגע בפרטיות התובע לפי סעיף 2(6) לחוק.
המכון אינו חוסה תחת ההגנות לפי סעיפים 18(1) ו-18(2) לחוק. אף אם המכון לא ידע על הפגיעה האפשרית בתובע, הרי שנוכח המחלוקת העזה הקיימת בציבוריות הישראלית בסוגית גיוס חרדים לשירות צבאי, על המכון היה לדעת שפרסום התמונה יכול להשפיל או לבזות את התובע בקרב קהילתו. בנוסף, לא קמה למכון חובה חוקית לבצע את הפרסום, ואף לא חובה מוסרית או חברתית לעשותו. הפרסום אף לא נעשה בתום לב. אף ההגנה לפי סעיף 18(3) אינה מתקיימת. אין די בהיות סוגית גיוס החרדים עניין ציבורי, אלא, על ביהמ"ש להשתכנע כי האינטרס הציבורי חייב את הפגיעה הספציפית בפרטיותו של התובע. המכון יכול היה להשיג את מטרת הפרסום אף ללא חשיפת תמונת התובע לבוש במדי צה"ל.
לפי סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, בשל פגיעה בפרטיות בעוולה אזרחית רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הצורך בהוכחת נזק. בהתחשב בכך שלאחר פניית התובע אל המכון, הוסרה תמונת התובע מהפרסום, דבר המעיד על התחשבות המכון בטענות התובע, ומאחר והמכון לא פרסם את התמונה תוך כוונת זדון לפגוע בתובע אישית, ומאידך, יכול היה המכון לנקוט באמצעי זהירות אשר בהם היה כדי לאיין את הפגיעה בפרטיות התובע, יפצה המכון את התובע ב-20,000 ש"ח וכן הוצאות של 500 ש"ח. כיוון שנקבע כי התובע זכאי לפיצוי בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, אין מקום לדון בסעד המבוקש בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.