בעלות הדין לא השכילו לסגל לעצמן את גבולותיו הלגיטימיים של השיח הפומבי ברשת (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת נעמה ניר, 18.1.2026):

העובדות: תביעת לשון הרע על פרסומים ברשת החברתית "X" (טוויטר לשעבר). בין התובעת לנתבעת התפתח שיח שראשיתו בפוסט שפרסמה התובעת המעלה סברה כי הנתבעת מקבלת מימון מגורם שנוי במחלוקת. עמדה זו זכתה לתגובות קשות מהנתבעת והתובעת והנתבעת החלו כותבות פוסטים האחת בנוגע לשנייה. התובעת טענה כי שני פוסטים של הנתבעת מתוך שרשרת הפוסטים הם פרסומים כוזבים ומכפישים, שייחסו לה הרשעה בעבירה חמורה בה לא הורשעה, וכתוצאה מכך נגרמה לה פגיעה ממשית בשמה הטוב. הנתבעת טענה כי לא ייחסה לתובעת הרשעה משפטית בעבירה קונקרטית אלא הביעה דעה ערכית לגיטימית על מעשיה בעבר, החוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע. 

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. בין הצדדים התנהל שיח פומבי ב-"X", במסגרתו פרסמו הצדדים פוסטים או ציוצים הדדיים. יש לפרש את הפרסומים בהתאם למובנן הרגיל והטבעי של המילים, כפשוטו וכפי שיפרש אותן ה"אדם הסביר". יש לקרוא את הפרסומים כמכלול, כחטיבה אחת, להבדיל מבחינה של מילה כזו או אחרת, או ביטוי מסוים דווקא. בחינת הכינויים שהנתבעת השתמשה בהם כלפי התובעת, ובמיוחד "בוגדת", "חלאה" וכן ההשוואה לשר התעמולה הנאצי יוזף גבלס -הם ביטויים שיש בהם כדי לעשות את התובעת מטרה לשנאה, בוז או לעג, כעולה באופן ברור מהתגובות הקשות שפורסמו לפרסומים. שני הפרסומים נשוא התביעה עולים כדי פרסום "לשון הרע".

לא עומדות לנתבעת הגנות החוק ביחס לפרסום הראשון. טענת "אמת דיברתי" לא יכולה לעמוד לנתבעת. התובעת לא הורשעה בעבירת בגידה. אין מדובר רק בדעתה של הנתבעת על מעשי התובעת, כי אם בקביעת עובדה מפורשת כי התובעת הורשעה בעבירת "בגידה". עובדה זו לא נכונה ואין בה אמת. באשר להגנת תום הלב, זו אינה מתקיימת ביחס לפרסום הראשון, נוכח החזקות בסעיף 16 לחוק. לשונו של הפרסום הראשון חורגת בהרבה ממתחם הסבירות. מדובר בפרסום שנעשה שלא בתום לב, שכן הנתבעת התכוונה לפגוע בתובעת הרבה מעבר למידה הסבירה הנדרשת לשם הגנה על עניינה הכשר. לעומת זאת, פרסום השני נקרא כדעתה האישית של הנתבעת על התובעת ומעשיה. אין בו כינויי גנאי, אלא שהנתבעת טוענת כי לדעתה התובעת בגדה במדינה שלה בכך שביצעה את המעשים בהם הורשעה ואף כינתה את התנהגותה כ"בוגדנית". קריאת פרסום זה על רקע השיח שהתנהל בין השתיים אינו חורג מזכותה של הנתבעת לבטא את דעתה ורגשותיה נוכח רמיזותיה של התובעת, אף כי מדובר בפרסום בוטה, אישי ומשתלח. משכך, התביעה באשר לפרסום השני נדחתה. 

ביהמ"ש לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת צו עשה למחיקת הפרסומים ולפרסום תיקון. בקביעת גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון כי הפרסום הדיבתי הוא ברף חומרה גבוה. הוא מייחס לתובעת הרשעה בעבירה פלילית אף שלא הורשעה בה, נוקב בכינוי גנאי מכוער ומשווה את התובעת לשר התעמולה הנאצי. הנתבעת לא רק שלא חזרה בה מדבריה בדיון אלא אף חזרה עליהם, וטענה כי אינה רואה בעייתיות להשתמש בהשוואות או בכינויים כאלה. בנוסף, הפרסומים הופצו לקהל רחב של עוקבים ונצפו על ידי אלפים, ולא נערכו למרות פניית התובעת בטרם פניה לערכאות. יחד עם זאת, הפרסום הראשון נעשה נוכח פרסומים חוזרים ונשנים של התובעת על מימון לא לגיטימי אותו לכאורה מקבלת הנתבעת. מי שידו "קלה על המקלדת" אין להישמע לזעקתו באשר לפגיעה הקשה אותה ספג כתוצאה מפרסום דיבתי. מקום בו התובע השיב באופן פוגעני לנתבע וכאשר הפרסומים נעשו במסגרת החלפת מהלומות הדדית, יש בכך כדי להשפיע מטה על גובה פיצוי. הנתבעת תפצה את התובעת ב-10,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 1,000 ש"ח.