ערעור על החלטה מכוח החוק המאפשר לחסום אתרים יסווג כערעור פלילי (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופט דוד מינץ, 20.1.2026):

העובדות: ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש [עפ"א 79505-05-25], שקבעה כי הליך ערעור שנקט המערער, על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [בצ"א 22138-02-23], יסווג כערעור אזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המערער לעיין מחדש בצו הגבלת גישה שניתן מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017, לאתר אינטרנט שנטען כי המערער הוא בעליו (מהטעם שהצו פקע ולא קיימת חסימה). בהליך לפני הרשמת טען המערער כי יש לסווג את הערעור כערעור פלילי. המשיבה טענה כי מדובר בהליך בעל סממנים מינהליים, וכי הליכים דומים סווגו כערעורים אזרחיים אך לא ניתנה בהם הכרעה מהותית באשר לסיווג. הרשמת קבעה כי ההליך נוטה במהותו להליך מינהלי, אך משום שהחלטת ביהמ"ש המחוזי לא ניתנה בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, ההליך יסווג כערעור אזרחי, לרבות לצרכי אגרה וערובה.

נפסק: סיווג ההליך נקבע לפי אופיו, האינטרס שבבסיסו ומיהות הצדדים. במקרה זה מדובר בהליך ייחודי שסיווגו אינו פשוט. מחד, הוא אינו עוטה לבוש מובהק של ערעור מתחום מסוים (אזרחי, פלילי או מינהלי); אך מאידך, הוא בעל מאפיינים שניתן לייחס לכל אחד מהתחומים הללו. נראה כי מדובר בהליך שיש להגדיר כהליך פלילי, הפטור מתשלום אגרה והפקדת ערובה. אין מקום לסווג את ההליך כמינהלי. הרשמת נסמכה על דברי ההסבר לחוק, אך אין בהם בהכרח כדי ללמד על סיווג ההליך, ולו משום שנוסח החוק כפי שנתקבל בסופו של דבר שונה מהנוסח שהוצע ושאליו מתייחסים דברי ההסבר. זאת ועוד, הצעת החוק אליה מתייחסים דברי ההסבר הייתה לתיקון חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס"ה-2005, אך בסופו של דבר הוחלט על חקיקת חוק עצמאי ונפרד מחוק זה. 

גם מתכלית החוק אין ללמוד בהכרח כי יש לסווג את ההליך כמינהלי. אכן נקבע כי תכלית החוק היא "להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט" [עניין פיש - ע"א 5350/18; עניין האתר oligarchescorts.com - ע"א 5739/18]. גם משם החוק ניתן ללמוד על האופי המניעתי שלו. מכאן ניתן היה להסיק לכאורה כי בשונה מהליך פלילי-ענישתי שמטרתו להעניש על עבירה שבוצעה זה מכבר, הליך שמעצם טבעו מיועד למנוע עבירה על החוק כצופה פני העתיד, יש להגדירו כהליך מינהלי. ברם, ההליך הפלילי פורש את כנפיו על פני כל מרחבי הזמן, העבר, ההווה והעתיד. לא מעט מההליכים הפליליים פניהם צופים את פני העתיד. לעניין נטלי הראיה, ככל שההליך הפלילי מצוי בשלב ראשוני יותר, כך הרף הראייתי הנדרש הוא נמוך יותר, וככול שההליך מתקדם, נטל הראיה המוטל על המדינה הולך וגובר. לכן, אין בכך שהרף הראייתי בחוק נמוך מזה הנדרש לשם הרשעת נאשם בהליך פלילי כדי ללמד על אופיו המינהלי של ההליך. 

לכך יש להוסיף כי צו מכוח החוק ניתן במטרה למנוע עבירות חמורות ביותר. הוא יכול גם להינתן במסגרת הליך פלילי בו אדם הורשע בשל פעילות שביצע באמצעות אתר שבשליטתו. אמנם החוק לא מוגבל אך לאדם שמתנהלת בעניינו חקירה פלילית והוא אינו מותנה בקיומו של הליך פלילי מקביל (עניין פיש), אך צו שניתן מכוחו מופנה נגד עבירה מבוצעת, והוא ניתן, בין היתר, אם הדבר חיוני "למניעת המשך ביצוע עבירה" או למניעת המשך פעילות של ארגון טרור. בנוסף, הצו לא ניתן על ידי גורם מינהלי אלא על ידי ביהמ"ש.

הערעור נסוב בעיקרו על חיוב המערער בתשלום אגרה והפקדת ערובה. תכלית תשלום האגרה היא, בין היתר, השתתפות יחסית בעלות ניהול ההליך ומניעת הליכי סרק. תכלית נוספת עניינה בזכות הגישה לערכאות, תוך ווידוא שהטלת תשלום אגרה לא תכביד יתר על המידה על המתדיין הבא אל שערי בית המשפט ותפגע בזכות הגישה שלו לערכאות. לעומת זאת, בהליך פלילי קיים פטור סטטוטורי מתשלום אגרה בשל מתן האפשרות לנאשם לנהל את הגנתו ובשל הפגיעה הקשה בזכויות הגלומה בהליך הפלילי. במקרה זה הליך מכוח החוק טומן בחובו פגיעה בזכויות שונות כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק של מפעיל האתר או הבעלים שלו. היוזמת של ההליך היא המדינה ומפעיל האתר או בעליו אינו בהכרח אדם שהורשע בהליך פלילי, אלא אדם שחזקת החפות עומדת לו. לכן, תכלית הפטור הסטטוטורי מתשלום אגרה בהליכים פליליים רלוונטית גם לעניין זה. ההליך הערעורי בו נקט המערער יסווג כהליך פלילי.