דחיית תביעת "אלקטור" על כתבה ב"כאן" בנושא חשד לאירוע אבטחת מידע (פסק-דין, שלום י-ם, השופט איתן כהן, 29.12.2025):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת היא חברת תוכנה לניהול קמפיין בחירות. הנתבע 1 הוא תאגיד שידור; נתבעת 2 היא כתבת בכירה של הנתבע; והנתבע 3 הוא מחולל הפרסום מושא התביעה - כתבה של הנתבעת 2 על בסיס מידע שקיבלה מנתבע 3, ששודרה בערוץ כאן. בכתבה דווח שנראה שפצחנים הצליחו לפרוץ שוב את מערכות התובעת ולגרום לדליפה במאגר המידע שלה (לאחר ששנה קודם חוותה התובעת אירוע אבטחה במהלכו נפרצו מערכותיה).
נפסק: בהסתמך על גישת "אמת לשעתה", אין צורך לדון בשאלה אם אכן נפרצו מערכות התובעת. הפסיקה מכירה בגישה זו אשר לפרסום חשדות, לפיה פרסום חשדות בנוגע לאדם, המשקף את המציאות כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום, בהתאם ליכולות בירור סבירות של עיתונאי, יחסה תחת ההגנה, גם אם בדיעבד הופרכו החשדות. על הפרסום להתייחס לחשדות ולא להציגן כעובדות מוגמרות. בשל הפריצה הראשונה, ובשל הזהות, לכאורה, שבין הפצחן שפרץ לראשונה ובין הפצחן שדיווח על חשד לפריצה חדשה, התקיים יסוד סביר לחשד שאירעה פריצה נוספת. הכתבה, ברובה המכריע, מציינת שמדובר בחשד לפריצה.
אשר לכותרת המלווה, לפיה "פרטי ספר הבוחרים נפרצו", הוכח שהנתבעת לא כתבה ולא פרסמה את הטקסט. יש לבחון את הפרסום בכללותו ולא רכיב בודד זה או אחר. כשכותרת הכתבה באתר ציינה "האקרים טוענים כי פרצו שוב", כשבגוף הכתבה נעשה שימוש בביטוי "כנראה נפרצה שוב", וכאשר תגובת התובעת המכחישה הובאה בהרחבה, הצופה הסביר קולט את המכלול, ואין במקטע קצר זה כדי להשפיע על התמונה הכוללת ועל המסקנה בעקבותיה. התובעת נסמכה על תעודת עובד ציבור מטעם הרשות להגנת הפרטיות כראיה לכך שלא התרחשה פריצה. טענה זו אינה יכולה להתקבל. התע"צ אינה קובעת שלא הייתה פריצה, אלא מציינת שלא נערכה בדיקה. העדר בדיקה אינו שולל את ההתרחשות הנטענת. הוצגו ראיות ממשיות התומכות בכך שפריצה אכן התרחשה. ראיות אלה מחזקות את המסקנה שהפרסום מיוסד על אדנים סבירים.
בחינת התנאים המצטברים להוכחת הגנת העיתונאות האחראית מעלה שזו הוכחה: הפרסום עסק ב"עניין ציבורי משמעותי", פריצה למערכות חברה האוחזת בפרטיהם האישיים של מיליוני אזרחים, שהוכחה פריצה קודמת למערכותיה; הפרסום נעשה "תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונאות אחראית", הכוללים דרישות לאימות עובדות, הסתמכות על מקורות מהימנים, מתן הזדמנות הוגנת לתגובת הנפגע, הצגה מאוזנת של העובדות, הימנעות מלשון חד-משמעית, והפרדה בין עובדות לדעות, כל זאת תוך אמונה סובייקטיבית באמיתות הפרסום; הפרסום נעשה בתום לב ולא חרג מתחום הסביר.
התובעת טענה שהנתבעים לא פרסמו תיקון לאחר שהתברר, לשיטתה, שלא הייתה פריצה. ראשית, לא התברר שלא הייתה פריצה. שנית, התובעת מעולם לא דרשה פרסום תיקון. ההיפך. מי שדוחה הצעה לתיקון אינו יכול להלין על אי פרסומו. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הצליחה להראות שהנתבעים פעלו ממניע זר כלשהו, או באופן שחרג מהסטנדרטים העיתונאיים המקובלים, ואף המחמירים. לא הוכח פרסום לשון הרע החורג מאמות מידה עיתונאיות סבירות, או מתום הלב הנדרש. התביעה נדחתה. התובע תישא בהוצאות בסך 20,000 ש"ח לכל נתבע.