המונח "מקום עסקו" אינו זהה למונח "מקום עבודתו" לצורך סמכות מקומית בתביעות אינטרנט (החלטה, שלום י-ם, השופטת יעל ענתבי-שרון, 7.12.2025):

העובדות: בקשת הנתבעת 5 לקבוע כי ביהמ"ש השלום בי-ם נעדר סמכות מקומית ולהורות על העברת הדיון לביהמ"ש בת"א. התובע הגיש תביעת לשון הרע על פרסומי הנתבע 1 בטוויטר, וכן טען כי הנתבעים 3-5 פרסמו מחדש את הפרסום תוך פרסום לשון הרע בעצמם, וכי נתבע 2 פרסם תגובה שהיא לשון הרע. הנתבעת 5 כפרה בסמכותו המקומית של ביהמ"ש לדון בתביעה.

נפסק: הבקשה התקבלה. מקום השיפוט נקבע בסעיף 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לפי תקנה 7(ג) די בכך שסמכות השיפוט ביחס לאחד הנתבעים תהיה בי-ם כדי שביהמ"ש יקנה סמכות ביחס לתביעה כולה. מכיוון שהתביעה נוגעת לפרסום באינטרנט, חלה תקנה 7(ב) לפיה הסמכות המקומית נקבעת לפי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע. התובע טען כי מקור הסמכות המקומית הוא בכך שמקום עבודתם של שלושה מהנתבעים מצוי בתחום שיפוט ירושלים. לא היתה מחלוקת כי הנתבע 2 הוא עובד בחברת החדשות המשדרת מנווה אילן. תקנה 7(א) נוקטת במילים "מקום עסקו של הנתבע". התובע טען כי "מקום עסקו" זהה ל"מקום עבודתו". כלל הוא כי המחוקק, כמו גם מתקין התקנות, "איננו משחית מילותיו לריק" ולא בכדי בחר במונח "מקום עסקו". לו היה סבור כי "מקום עסקו" הוא גם "מקום עבודתו" יש להניח כי היה קובע במפורש גם חלופה זו. הנתבע 2 אינו מנהל "עסק" בי-ם. אף אם מקום עבודתו הוא בתחום שיפוט י-ם, איך מדובר "בעסק" ואין די בכך כדי להקנות לביהמ"ש את הסמכות המקומית לדון בתביעה נגדו. הסמכות המקומית לדון בתביעה איננה נתונה לביהמ"ש בי-ם כי אם לביהמ"ש בת"א.