הנתבעת הביעה את דעתה בקבוצת הווטסאפ, בעידנא דריתחא, על תפקוד התובע עת כיהן בנציגות הבית (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת סיגלית מצא, 12.11.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא בעל דירה בבניין בנהריה. הנתבעת היא בעלת דירה בבניין סמוך. שני הבניניים הם חלק מפרויקט בניה אחד. בשלבים מוקדמים של האכלוס חלקו שני הבניינים ועד בית משותף ולאחר מכן מונו לבניינים ועדים נפרדים. הן התובע והנתבעת כיהנו בוועדים של הבניינים. התביעה הוגשה על פרסום של הנתבעת בקבוצת ה-WhatsApp של הדיירים, בתגובה להערה של התובע בקבוצה כי "חברת הניהול עובדת לפי דרישות הוועד, סוג של פרוטקשיין".

נפסק: טענת התובע ללשון הרע נוגעת בעיקרה למשפט אחד מתוך הפרסום, בו השוותה אותו הנתבעת לעבריינים ואף טענה כי ניסה לבצע גזל. השוואת התובע לעבריין, ייחוס לו כוונה לגזול את כספי הדיירים (ברכישת מצלמות) הן אמירות שעשויות להשפיל את התובע, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. הנתבעת הודתה כי פרסמה את הדברים. התובע טען כי הדברים פורסמו בקבוצה שמנתה 141 חברים. הנתבעת לא הכחישה את הטענה ודי בכך שפורסמו הדברים לאחר זולת התובע. הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע. 

אשר להגנות להן טענה הנתבעת, הנתבעת לא ביצעה את הפרסום בנסיבות המתוארות בסעיפים 15(2) או 15(3) לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת לא הצביעה על כל חובה חוקית, מוסרית או חברתית שחייבה אותה לפרסם את הדברים. הנתבעת אף לא הצביעה על עניין אישי כשר שחייב את הפרסום כפי שנעשה (להבדיל מתגובה עניינית על דברי התובע כי גביית הכספים על-ידי חברת הניהול נעשה בסוג של פרוטקשן וכי מדובר בגזל). הפרסום אף לא נהנה מההגנה בסעיף 15(10) לחוק. הפרסום הוא תגובה לדברי התובע מהם משתמע כי הוועד וחברת הניהול חוברים לדפוס פעולה של פרוטקשן, אולם אין בכך שהתובע ייחס לוועד דפוס עברייני או גזל בכדי להצדיק ייחוס הדברים לתובע. ההגנה בסעיף זה חלה רק על תגובה שהיא גינוי או הכחשה של אותה לשון הרע. לא די בכך שלשון הרע שפרסמה הנתבעת על התובע דומה לזו שפרסם התובע על הועד, כנטען, על מנת שההגנה תחול על דבריה. אף לא הוכח כי הפרסום ביחס לגזל הוא אמת.

בנסיבות הפרסום עולה כי מדובר בהבעת דעה על התנהלותו של התובע עת כיהן בתפקיד ציבורי – נציגות הבתים. די בכך שמדובר בעניין שבמחלוקת וכי מהקשר הדברים ברור כי הנתבעת הביעה דעתה, בעידנא דריתחא, על תפקודו של התובע עת כיהן בנציגות הבית – נוכח הביקורת שקראה בדבריו על תפקודה של הנציגות הנוכחית, בכדי שהפרסום ייתפש כהבעת דעה (סובייקטיבית), להבדיל מעובדה (אובייקטיבית) ביחס לתובע. בנסיבות העניין לא חרג הפרסום מתחום הסביר וחלה החזקה בסעיף 16(א) לחוק לשון הרע לפיה בוצע הפרסום בתום לב. הפרסום חוסה תחת ההגנה בסעיף 15(4) לחוק. לחילופין, בשים לב להלכות בעניין פרסום כינויי גנאי, אין מדובר בדברים המתפרשים כתיאור עובדתי של התובע, וברור כי מדובר בכינוי גנאי שנאמר בעידנא דריתחא ובתגובה לדברים שפרסם התובע. התביעה נדחתה. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח.