הנתבע עטה על עצמו את גלימת הקדוש המעונה ויצא למסע הכפשות חסר פרופורציות באינסטגרם (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת רונית פינצ'וק-אלט, 4.11.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע ותביעה שכנגד בטענה לרשלנות המשטרה, עוולות נגישה, השגת גבול, תקיפה, לשון הרע ופגיעה בפרטיות. התובע (והנתבע שכנגד), הוא רס"ר במשטרת ישראל. הנתבע (והתובע שכנגד) התגורר בעיר רמת גן. בעקבות דיווח למשטרה על רעש מדירת הנתבע, הגיע התובע יחד עם שוטרים נוספים לדירה, ולאחר חילופי דברים התובע יידע את הנתבע כי יישלח לו דו"ח בשל מפגע הרעש. בסמוך לכך העלה הנתבע בעמוד ה'אינסטגרם' שלו סרטונים שונים שצילם בעת האירוע, יחד עם מלל מכפיש נגד התובע. בעקבות הפרסומים המכפישים התובע הגיש תלונה במשטרה נגד הנתבע, שנסגרה לאחר שהנתבע נחקר עליה. הנתבע טען, בין היתר, כי הפרסומים הם ביקורת לגיטימית שפורסמה לזמן קצר וכן טען להגנת אמת דיברתי. בתביעתו שכנגד טען הנתבע, בין היתר, כי בעקבות האירוע הפך לנרדף על-ידי התובע ושוטרים נוספים מהתחנה. 

נפסק: הביטויים בפרסומים המכפישים עולים כולם כדי לשון הרע. לייחס לאדם, כל שכן לשוטר, תכונות של טמטום, אפסות, נוכלות, ליצנות וחוסר מקצועיות, וכן התייחסות מבזה למוצאו, הן כולן אמירות פוגעניות ומכפישות, המקימות עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. גם יסוד הפרסום מתקיים, שכן לנתבע היו עוקבים רבים בחשבונו ברשת החברתית. הנתבע טען כי עומדת לו הגנת אמת דיברתי ביחס לחלק מהפרסומים המכפישים. טענת הנתבע לשחיתות של התובע משוללת כל יסוד. פן נוסף של הגנת אמת דיברתי מצויה בטענת הנתבע כי לא היה מקום לתת לו קנס עבור רעש וכי התובע הוא שוטר לא מקצועי. אולם, בין טרוניה מדודה ועניינית לבין הטחת עלבונות סיטונאית אין דבר ולא חצי דבר, לא כהבעת דעה ולא בחסות של טענת אמת דיברתי. הנתבע עטה על עצמו את גלימת הקדוש המעונה ויצא למסע הכפשות חסר פרופורציות באינסטגרם נגד התובע. אפילו אם לא היה מקום למתן דו"ח, ועובדה היא שדו"ח כזה לא ניתן לבסוף, הנתבע לא הוכיח שהתובע הוא שוטר לא מקצועי או לא ראוי. צפייה בסרטון ממצלמת הגוף של התובע מוכיחה את ההיפך. הטענה להגנה זו נדחתה.

התבטאויות הנתבע אינן יכולות לחסות תחת הגנת תום הלב בסעיף 15 לחוק. שלל ההתבטאויות המכפישות כולן חורגות מגדר הסביר. גם למקרא הפרסומים יחד עם יתר המלל ובהתייחס לקונטקסט, מדובר באמירות שחורגות מגדר הסביר. אפילו אם לא היה מקום למתן דו"ח, מדובר בתגובה בלתי פרופורציונלית בעליל שמכפישה את שמו הטוב של התובע, תוך ביזוי מוצאו ולעג על תפקודו כשוטר, וחמור מכך, תוך יחוס נופך פלילי של נוכלות לתפקודו המקצועי. ככל שהיה לנתבע עניין אישי כשר, הרי שהמקום להביאו היה לפני הממונים על התובע או למי שאמונים על טיפול בתלונות מסוג זה במשטרה. בפרסום הסרטונים המכפישים לא היה דבר שנועד להגן על עניין אישי של הנתבע, כשר או לא כשר, אלא השתלחות מכפישה כלפי התובע. בנוגע להבעת דעה, שעה שהדברים נאמרו בצורה נחרצת כאילו הם עובדה, אזי היכולת ליהנות מהגנת תום הלב נחלשת. האדם הסביר שנחשף לפרסומים המכפישים קורא אותם כאמירות שהן עובדות נחרצות ולא כהבעות דעה. לנתבע לא עמדה שום חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הפרסומים המכפישים. כל הפרסומים המכפישים אינם אמת והנתבע לא נקט בפעולה כלשהי כדי להיווכח אם אמת הם. הנתבע התכוון ע"י הפרסומים המכפישים לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 ויש לדחות את טענותיו בשל חזקת חוסר תום הלב המתקיימת במקרה זה.

אשר לגובה הפיצוי, מדובר במספר גדול של פרסומים מכפישים, כל פרסום מכפיש הופץ כ'סטורי' נפרד, ולכל אחד מה'סטוריס' נחשפו לפחות עשרות אנשים. את הפרסומים יש לראות כפרסום אחד לצורך חישוב הפיצוי: כל הפרסומים פורסמו בטווח זמן של שעות בודדות; כולם נעשו באותה מדיה ולכן הנחשפים הפוטנציאליים לפרסומים מוגבלים לאותו מאגר של נמענים, עוקבי הנתבע ברשת החברתית; מדובר בסדרה של פרסומים שעוסקים באותו עניין וישנה אף חפיפה חלקית בין הפרסומים מבחינת האמירות המכפישות.

את הביטויים המכפישים ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: ביטויים שהם בבחינת קללות, שהנחשף להן ידע לשים אותן בקונטקסט המתאים, קרי קללות שנועדו לפגוע ולהעליב ושברי שאין בהן אמת; וקטגוריה שניה, אמירות שמקפלות בתוכן אמירה ערכית או עובדתית, שהנחשף להן עלול לחשוב אותן לכאלה שיש בהם משום אמת. מדובר באמירות המצדיקות פיצוי כספי ראוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע ועגמת הנפש הרבה שנלוותה לכך. מדובר בפרסום שקיבל תהודה הן בתחנת המשטרה בה הועסק והן בכתבה בעיתון מעריב. גובה הפיצוי עבור הפרסומים הוא 40,000 ש"ח. אין מדובר בזוטי דברים. התובע הוכיח שהנתבע התכוון להזיק ולגרום לו נזק, במובן זה שהתובע זכאי לכפל פיצויים בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק, לכן הפיצוי יהיה 80,000 ש"ח. התביעות שכנגד נגד המדינה ונגד התובע - נדחו. עבור התביעה העיקרית נפסקו לחובת הנתבע הוצאות בסך 25,000 ש"ח. עבור התביעה שכנגד נפסקו לחובת הנתבע הוצאות בסך 40,000 ש"ח לטובת המדינה והוצאות בסך 40,000 ש"ח לטובת התובע.