יש לתמרץ שלא להגיש תביעות לשון הרע נגד ביקורת על התבטאויות אנשי ציבור בנושאים שבמחלוקת ציבורית (פסק-דין, שלום ת"א, השופט טל חבקין, 13.11.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע טען כי לאחר פיגוע קשה בגבול ישראל-מצרים, שגבה את חייהם של 3 לוחמי צה"ל, הוא השתתף בתכנית בערוץ 14, בה התייחס כעיתונאי לתנאי השירות של הלוחמים בגזרה שבה אירע הפיגוע. התובע טען כי בסמוך לכך פרסמה הנתבעת 1 בטוויטר (כיום X) סרטון נגדו, שנועד לטענתו להציגו כשוביניסט ומיזוגן, יחד עם הכיתוב "אין תחתית שערוץ 14 לא יגרדו. צריך להתקלח אחרי הסרטון הזה". התובע טען עוד כי הנתבע 2 הפיץ את הסרטון לרבבות עוקביו בטוויטר, וצירף קריאה פומבית להתנכל לתובע. הנתבעת טענה, בין היתר, כי מדובר ב"תביעת השתקה" של ערוץ 14, כי אין מדובר בלשון הרע וכי חלות הגנות חוק איסור לשון הרע. הנתבע טען, בין היתר, כי הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע וכי מדובר בביקורת לגיטימית על אנשי תקשורת.

נפסק: לצורך הדיון יש להניח כי הנתבעים פרסמו לשון הרע על התובע, וכי חלק מהביטויים שנכללו בסרטון עולים כדי לשון הרע, וכך גם אמירות הנתבע בעת שיתוף הסרטון. התובע הוצג בסרטון כחלק מ"מכונת רעל" וכמפיץ רמיזות מגדריות. תוכן זה עלול, בעיניו של צופה סביר, להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. הנתבע שיתף את הסרטון. בפסיקה נקבע כי פעולת השיתוף תחשב כפרסום לצורך חוק איסור לשון הרע. פעולת השיתוף יוצרת "עותק" של הפרסום ויכולה להגדיל את התפוצה שלו. הפרסום של הנתבע הגדיל את התפוצה של הסרטון. אין לקבל את טענת הנתבע שההתבטאויות כוונו כלפי "חבר בני אדם" (ערוץ 14) ולא כלפי התובע. הנתבע שיתף סרטון שמתחיל במילים "הכירו את הלל ביטון רוזן". אין מקום לנתק בין הכיתוב המלווה את הסרטון לסרטון עצמו.

יש לבחון אם עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(4) לחוק בעניין הבעת דעה על אמירה של איש ציבור. יש לקבוע כי התובע הוא איש ציבור. התובע משמש לשיטתו פרשן בנושאים שבלב השיח הציבורי בישראל, ועושה כן בערוץ תקשורת ממוסדת הזוכה לחשיפה לציבור גדול ולרייטינג בשיעור משמעותי. התובע בחר להעמיד את עצמו בעין הציבור בתכניות שבהן הוא מופיע כפרשן, והתבטא במסגרת דיון עיתונאי-טלוויזיוני בנושא השנוי במחלוקת ציבורית ובעניין רגיש עד מאוד, לאחר פיגוע. יש מקום לאפשר ביקורת והבעת דעה על תוכן הדברים שאמר, שנועדו – מעצם טבעם – להשפיע על דעת ציבור הצופים של הערוץ, וכן על ציבורים רחבים יותר. אף שהדברים נאמרו בלשון ביקורתית, נחרצת ונוקבת, האדם הסביר והמיודע השומע אותם יבינם כהבעת דעה ולא כעובדה.

האדם הסביר אינו מבין את הדברים שנאמרו כפשוטם ובמנותק מההקשר שבו הם נאמרו. הוא מבין אותם על רקע "מקומם בשיח" של התובע והפורום שבו הוא בחר לומר את הדברים מזה, ועל רקע הביקורת שהנתבעים מותחים על ערוץ 14 לנוכח המסרים המיוחסים לו מזה. הם מובנים כנאמרים במסגרת שיח בעניין רגיש ובעל חשיבות ציבורית. במערך נסיבות זה גם אמירות המוצגות באופן נחרץ וכעובדה יובנו על ידי האדם הרגיל כהבעת דעה. המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי, המערב בחובו שיקולי מדיניות משפטית המקנים משקל מוגבר לחופש הביטוי בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית, הנאמרים בתגובה וכביקורת על דברים של אנשי ציבור. כאשר האדם הסביר צופה בסרטון ששודר על רקע מחלוקת ציבורית נוקבת, הוא מפרש את הנאמר בו על פי ההקשר הרחב - המחלוקת הקוטבית הברורה בין התובע לנתבעים, והביקורת על דברי התובע בהקשר המגדרי. הנתבעים לא פעלו בחוסר תום לב, וחלה על הפרסום הגנת סעיף 15(4) לחוק.

התביעה נדחתה. יש לפסוק לחובת התובע הוצאות על הצד הגבוה. אומנם השאלה אם מדובר בתביעת השתקה לא נדונה, ולכן לא הוכרעה. עם זאת, כעניין שבמדיניות משפטית מן הראוי לתמרץ שלא להגיש תביעות לשון הרע המכוונות נגד ביקורת על התבטאויות של אנשי ציבור בנושאים שבמחלוקת ציבורית בכלל, ועיתונאים שהתבטאו בערוץ תקשורת ממוסדת בפרט. הזירה הטבעית להתבטאות שנתפסת כביקורת על התבטאויות של אנשי ציבור בנושאים שבמחלוקת פוליטית וציבורית ולמענה לה, גם כשהיא מנוסחות בלשון נחרצת ובוטה ואף נועדה לפגוע, היא הזירה התקשורתית ולא בית המשפט. אי-פסיקת הוצאות ראליות בתביעות מסוג זה מייצרת "אפקט מצנן" הפוגע בחופש הביטוי. על רקע זה יישא התובע בהוצאות בסך של 40,000 ש"ח לכל נתבע.