יש לראות בתובע כמי שנתן הודעת סירוב במועד סיום ההתקשרות עם סלקום (פסק-דין, תביעות קטנות עפולה, הרשמת מאיה בלאו):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו מסרונים פרסומיים ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע ציין כי היה לקוח של הנתבעת בעבר, אך ההתקשרות עמה הסתיימה בשנת 2017. הנתבעת טענה כי יש לסלק את התביעה מחמת העדר יריבות. לטענתה, קו הטלפון אינו רשום על שם התובע וההתקשרות החוזית ביחס למנוי אינה בין התובע ובינה. לטענתה, היא פעלה בהתאם להוראות סעיף 30(א)(ג) לחוק. 

נפסק: יש לדחות את הטענה להעדר יריבות. ממסמכי התובע עולה שהמנוי רשום על שמו בחברה אחרת מ-2017 וכך גם בתקופת משלוח ההודעות. אף אם בתקופת ההתקשרות עם הנתבעת לא היה המנוי על שם התובע, הוא הוכיח כי אחז במנוי עת שנשלחו ההודעות. נשלחו 7 הודעות לתובע ויש לקבל את טענתו כי לא התקבלה הסכמתו המפורשת למשלוח לפי סעיף 30א(ב) לחוק. הנתבעת לא הציגה כל ראיה להסכמה זו. מאחר והופסקה ההתקשרות עמה, יש לראות בתובע כמי שנתן הודעת סירוב לקבלת דברי פרסומת במועד סיום ההתקשרות, לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק. על אף האמור נשלחו לתובע הודעות לאחר מכן. לפי סעיף 30א(ד)(1), רשאי נמען בכל עת להודיע למפרסם על סירוב לקבל דברי פרסומת. התובע הראה כי שלח הודעה להסרתו מרשימת הדיוור וחרף האמור נשלחו אליו 4 הודעות נוספות. הנתבעת לא הראתה כי עמדה בתנאי החריג בסעיף 30א(ג) לחוק. בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב במספר ההודעות שנשלחו; בהעדר הסכמה; בכך שדברי הפרסומת נשלחו תוך שימוש במספר המנוי שפרטיו היו בידי הנתבעת בעת ההתקשרות עם התובע, לאחר שזו הסתיימה שנים לפני המשלוח; במשלוח 4 מתוך 7 ההודעות לאחר שהתובע שלח לנתבעת הודעת הסרה; ובכך שהתובע בחר שלא לשלוח הודעת הסרה מיד עם קבלת דבר הפרסומת הראשון, אלא רק לאחר קבלת 3 הודעות. הנתבעת תפצה את התובע ב-5,000 ש"ח ובהוצאות בסך 250 ש"ח.