הרשעה בהטרדת עד בעקבות "ציוצים" בעניין הדס קליין (הכרעת-דין, שלום ת"א, השופטת כריסטינה חילו-אסעד, 26.10.2025):
העובדות: כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של הטרדת עד (סעיף 249 לחוק העונשין), בשל 3 "ציוצים" בחשבון הטוויטר שלו, בעניינה של הדס קליין (המתלוננת), עדה בתיק 1,000 בעניין רוה"מ נתניהו. לפי האישום, ב"ציוצים" אלה הטריד הנאשם את המתלוננת בנוגע להודעה שמסרה בחקירה ובנוגע לעדות שמסרה ושעמדה למסור בהליך שיפוטי. הנאשם כפר בכתב האישום ובקשתו לביטולו נדחתה. בין הנאשם למתלוננת לא קיימת היכרות מוקדמת; הנאשם פרסם את הציוצים מחשבון ה"טוויטר" שלו בתגובה לפרסומים של אחרים שסיקרו את המשפט; המתלוננת פנתה למשטרה וצירפה פרסומים שהגיעו לידיעתה; הנאשם לא תייג את המתלוננת בפרסומיו ולא יצר עמה קשר ישיר; הפרסומים נעשו ב-3 הזדמנויות שונות, בתקופה בה העידה המתלוננת בפועל במשפט.
נפסק: עבירת הטרדת עד אוסרת על הטרדת אדם בנוגע לעדות אדם בחקירה או במשפט. הערכים עליהם נועדה העבירה להגן הם טוהר ההליך השיפוטי והליך החקירה, גילוי האמת ומניעת השפעה על עדים. הסעיף מגלם את האינטרס הציבורי בבירור נאות של הליכים פליליים ובהגנה על עדים מפני הפרעה למהלך חייהם התקין. המונח "הטרדה" אינו מוגדר בחוק אולם פורש בפסיקה בהרחבה, ככולל כל פניה לאדם שיש בה כדי להטרידו. ניתן לראות כהטרדה גם יצירת לחץ סביבתי עקיף המתבטא בהצגתו של אדם בעיני רבים כשקרן ובהעלאת האשמות ורמיזות כנגדו.
אין משמעות לתחושות הסובייקטיביות של העד או לשאלה האם הוטרד בפועל או האם להטרדה הייתה השפעה על עדותו. המבחן הוא מעשי ומחשבות המטריד. ככל שיוכח שמעשה ההטרדה נעשה מתוך מודעות למהות המעשה, לטיבו ולנסיבות הכרוכות בו, יהא בכך לבסס הרשעה בעבירה. המונח הטרדה מכיל מגוון דרכי התנהגות ומעשים, שאינם בהכרח חמורים ואף אם לא נועדו במישרין להשפיע על מסירת העדות. הסעיף חל לא רק לפני מסירת העדות, אלא גם לאחריה. חופש הביטוי הוא זכות יסוד חוקתית ועילאית במדינה דמוקרטית. בליבת שלה ניצב חופש הביטוי הפוליטי, הזוכה להגנה רחבה ומגלם תנאי בסיסי והכרחי לכינון משטר דמוקרטי. חשיבותו נובעת מההכרה בו כתנאי הכרחי לקיום הליך המאפשר החלפה חופשית של דעות ועמדות, גיבוש עמדה בנושאים ציבוריים, פיקוח אפקטיבי על השלטון, הגשמה עצמית של הפרט וקידום עמדות ומטרות ופוליטיות. חופש הביטוי איננו זכות מוחלטת והוא עשוי לסגת מפני הזכות לשלוות נפש ולהגנה מפני הטרדה, פיזית ונפשית. חופש הביטוי אינו כולל את החופש להטריד.
ציוצי הנאשם נכתבו בזיקה הדוקה עם עדות המתלוננת. הדברים נלמדים מעיתוי כתיבתם, מיקומם הגאוגרפי בתגובה לציוצי עיתונאים שסיקרו את המשפט, מתוכנם שמייחס לה שקרים ושיתוף פעולה עם המשטרה וכן מדברי הנאשם. המחלוקת המרכזית היא האם יש בציוצי הנאשם משום "פניה אל אדם" בשים לב לנסיבות פרסומם. הגשמת תכלית החקיקה מובילה למסקנה כי אין לצמצם את הפעולה האקטיבית של ההטרדה כך שתוגבל לפניה ישירה אל האדם או מקורביו. גם פעולות המבוססות על שימוש בכלים טכנולוגים ובמרשתת עשויים להיכלל בגדר העבירה. ניתן לערוך הקבלה בין כתיבה במרשתת לתליית כרזות באזור מגוריו של אדם. ניתן אף להרחיק לכת ולטעון שהכתיבה במרשתת, מעצם טיבה ואופיה, כוללת אלמנטים חמורים יותר מתליית כרזות או שלטי חוצות. בעוד ששלט חוצות פיזי חשוף לפלח גאוגרפי מתוחם וניתן להורדה בכל רגע, שלט החוצות הוירטואלי מקבל מרגע פרסומו "חיים עצמאיים" ונצרב לדורות. היקף החשיפה בלתי מוגבל כשניתן להמשיך ולהפיץ את הפרסום ללא הפסקה. לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ומדובר במהלך בלתי הפיך. כך מתעצם גם פוטנציאל הפגיעה במושא הפרסום. קבלת פרשנות ההגנה תוביל לצמצום ההגנה על הנפגעים, מקום שנדרשת הרחבתה על רקע המציאות המשתנה.
פרסום במרשתת (בפרט בהמשך לפוסט של עיתונאי) עשוי להגיע למושא הפרסום גם אם לא נשלח אליו ישירות וגם אם אינו מתויג בו, ולהביא להטרדתו. הנאשם בציוציו כתב באופן מפורש את שם המתלוננת, פנה אליה בגוף שני והפנה אליה שאלות והאשמות. למצער, הפרסום עשוי היה להגיע לסביבתה הקרובה ולייצר לחץ ופגיעה עקיפים, בשלהי עדותה במשפט, וגם בכך יש משום הטרדה. מדובר בפרסומים פוגעניים ומטרידים. ציוצי הנאשם אינם "בלתי נעימים" או "עילגים" גרידא אלא מכילים תוכן פוגעני ומשתלח. מדובר בכתיבה פומבית. טענת ההגנה לפיה הנאשם אדם אנונימי או כי ציוציו לא זכו לשיתופים או לאהדה אינה כבדת משקל. מידת ה"הפופולריות" של הנאשם במרשתת איננה רכיב רלוונטי או מכריע כשלעצמו. לא כל שכן כשהנאשם לא כתב את הדברים בפורום סגור או מצומצם אלא הגיב פומבית וביודעין בהמשך לציוצים של עיתונאים. אין מדובר בביטוי החוסה תחת חופש ביטוי פוליטי, וודאי לא באופן מובהק.
הנאשם היה מודע לציוציו, למהות תכנם ולנסיבות כתיבתם. הדברים שזורים גם בעיתוי הפרסומים, שנעשו במהלך שמיעת עדות המתלוננת במשפט ובסימולטניות ישירה למסירת העדות באותה תקופה. הנאשם היה מודע בפועל לאפשרות הגעת הפרסומים למתלוננת ואף חפץ בתוצאה זו. אין בהעדר רצונו של הנאשם לקבל מהמתלוננת מענה לפרסום כדי לסייע לנאשם. לא זו בלבד שהנאשם לא עצם עיניו מפני הגעת הפרסומים למתלוננת, אלא שהוא גם כיוון לכך. התיק ממחיש את עצמתה וכוחה של "כיכר העיר" הווירטואלית שבה, במחי הקלדה, כל אדם יכול לשחרר את חרצובות לשונו (או אצבעותיו) ללא צנזורה, מסננת או בקרה, גם כאשר הלשון משתלחת וגם כאשר הדברים פוגעים באחרים. בתיק זה נחצו הגבולות.
טענת ההגנה לאכיפה בררנית נשענת על קיומם של אלפי ציוצים הנוגעים לעדות המתלוננת, שכוללים התבטאויות דומות ואף זהות במאפייניהן להתבטאויות הנאשם. בהחלטה בטענות המקדמיות נדחתה הטענה המקדמית בדבר אכיפה בררנית.דין הטענה לאכיפה בררנית להידחות. הנאשם לא עמד בנטל לסתור את חזקת התקינות המנהלית ולהצביע על כך שהעמדתו לדין נבעה ממניעים בלתי עניינים או כי האבחנה בינו לבין מצייצים שלא נאכפו איננה ראויה; עניינו של הנאשם אינו מקים נסיבות נדירות וחריגות המצדיקות קבלת הטענה לאכיפה בררנית ללא הוכחת כוונת זדון. בנוסף, צבר הציוצים, תוכנם, עיתויים ותוצאתם אל מול האינטרס הציבורי בדבר בירור תקין של הליכים פליליים והגנה על עדים מפני הפרעה למהלך חייהם – אינם מאפשרים לקבוע, כבקשת ההגנה, כי מעשי הנאשם כה קלי ערך, וכה זניחים עד אשר הם חוסים תחת ההגנה בדבר זוטי דברים. הנאשם הורשע בעבירה.