דייג מאילת יפצה פקח של רשות הטבע והגנים לאחר שהכפיש אותו בפייסבוק (פסק-דין, שלום אילת, השופט ד"ר ניר שנידרמן, 20.9.2025):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא פקח ביחידת האכיפה הימית של רשות הטבע והגנים. הנתבע, דייג במקצועו, פרסם בקבוצת הפייסבוק "מחזירים את הטבע לציבור" 9 פרסומים שונים כלפי התובע. התובע טען, בין היתר, כי הפרסומים הם לשון הרע, שכן הם מייחסים לו ומציגים אותו כמי שעבר עבירות פליליות והורשע בביצוען. הנתבע טען, בין היתר, כי פרסומיו חוסים תחת ההגנות בחוק איסור לשון הרע ובפרט הגנות אמת דיברתי ותום הלב. הנתבע טען עוד כי מדובר בתביעת השתקה שמימנה הרט"ג.
נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. האם מדובר בתביעת השתקה? מאפיין מרכזי של "תביעות השתקה" הוא פערי כוחות כלכליים בין הצדדים. הרט"ג מממנת את ייצוג התובע (שהיא מעסיקה) בתביעה שלטענתו הוא עצמו יזם. עובדה זו עשויה לעורר קושי שכן הגם שאין חולק כי רשות ציבורית מוסמכת לתבוע "בשם עצמה", נלווית אי-נוחות להחצנת עלויות המשפט על הציבור שעה שעובד הציבור יוזם את הגשת התביעה (האישית) ותוצאותיה אינן ודאיות. ישנו פער כוחות מסוים בין התובע לנתבע, אך פער זה אינו משמעותי באופן המצדיק את דחית תביעתו רק משום כך. מאפיין נוסף התומך בסיווג התביעה כתביעת השתקה הוא בכך שהפרסומים נוגעים להתנהלות התובע בתפקידו כעובד ציבור. יש חשיבות רבה לביקורת (ראויה) על התנהלות עובדי ציבור. אולם, כמות פרסומי הנתבע ו"איכותם" (שימוש חוזר במילה "עבריין") מטים את הכף לכך שגם אם מדובר בתביעת השתקה, היא אינה מתאפיינת בטענות סרק עובדתיות ומשפטיות, אינה נעדרת עוגן משפטי וראויה להישמע. אפקט המצנן - עצם החשיפה להליכים משפטיים, כשלעצמה, ללא קשר לתוצאותיהם, משיתה על נתבעים מחיר כבד ועלולה להרתיע מהשמעת ביקורת ציבורית. עם זאת, העובדה שהתביעה הוגשה נגד הנתבע בלבד, אחד מחברי קבוצת הפייסבוק, ולא נגד מי ממנהליה, להם שליטה על התכנים ויכולת למנוע את פרסומם, מחלישה את הטענה שמדובר "בתביעת השתקה". משנתבע הוא המפרסם בעצמו, קהה עד מאוד האפקט המצנן. לכן, גם אם מדובר בתביעת השתקה (וביהמ"ש אינו קובע זאת), אדניה העובדתיים והמשפטיים איתנים והיא ראויה להתברר.
פרסומי התובע הם לשון הרע. אין מדובר באמירה מנותקת הקשר וחד-פעמית אלא בפרסומים חוזרים ונשנים (9) בקבוצת פייסבוק ייעודית, הפונה לציבור חובבי הטבע ומתמקדת בביקורת על רט"ג. בפרסומים הוצג התובע, בציון שמו ותפקידו, "כעבריין" המבצע עבירות פליליות. הגם שאין חולק כי התובע לא הורשע בביצוע עבירות אלה (וכפי הנראה גם לא הועמד לדין כלשהו באשמת ביצוען). האדם הסביר, ובפרט האדם הסביר החבר בקבוצת הפייסבוק, אינו קורא את הביטוי "עבריין" ככינוי כללי או מטפורי בלבד. הוא מבין מההקשר כי מדובר בהאשמות עובדתיות חמורות על התנהלות פלילית בפועל, הנתמכות לכאורה במידע ממקור ראשון. הצגת הדברים באופן נחרץ, כעובדה, ובחזרה עליהם לאורך זמן, מקנים להם נופך של טענות עובדתיות "אמיתיות", להבדיל מהבעת דעה בלבד. העובדה שהפרסומים הופיעו בקבוצה ייעודית שבה חברים בעלי עניין בתחום, מגבירה את משקלם הפוגעני. הצגת הדברים כאירועים עובדתיים מתמשכים משדרת לקורא כי מתנהלות חקירות ונפתחו תיקים נגד התובע. גם אם חלק מהמידע נובע מתחושות הנתבע, הצגת הדברים כעובדה קובעת מבלי להסתייג, היא לשון הרע מובהקת.
הפרסומים אינם חוסים תחת הגנת אמת דיברתי. הנתבע לא הוכיח כי תיאר בצורה מדויקת את התפתחות החקירה המשטרתית בעניינו של התובע, וספק אם הוכיח שחקירה כזאת כלל התנהלה. הנתבע לא הבהיר באופן ברור כי טרם הוחלט להגיש נגד התובע כתב אישום, ולא כל שכן כי לא הורשע בביצוע העבירות שייחס לו. לפיכך הנתבע אינו זכאי להגנת אמת דיברתי. הפרסומים גם אינם חוסים תחת הגנת תום הלב. שעה שהנתבע הציג דבריו כעובדות, מבלי לסייגם ולהעמידם על דיוקם, ושעה שקורא הפרסומים הסביר מניח שהתובע ביצע מעשים פליליים, בתפקידו כפקח הרט"ג, לא זכאי הנתבע ליהנות מהגנת החלופה בסעיף 15(4) לחוק. פרסומי הנתבע אינם חוסים גם תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק. לא היה בפרסומים כדי לסייע לנתבע. לתובע לא נגרם נזק ממון מהפרסומים. יתכן שהנתבע היה משוכנע, סובייקטיבית, באמיתות פרסומיו, לפחות בחלקם. לא ניתן להתעלם מהרושם שמצוקת הנתבע, הגם שאינה מצדיקה את הכפשת התובע ברשת החברתית, פעם אחר פעם, נבעה (גם) בשל התנהגות התובע ואופן התייחסות, או אי-התייחסות הרט"ג, או משטרת ישראל, לתלונות שהגיש נגדו. הנתבע ישלם לתובע 4,000 ש"ח עבור כל אחד מהפרסומים (36,000 ש"ח) וכן יישא בהוצאות בסך 12,500 ש"ח.