פיצוי של מיליוני שקלים בייצוגית ספאם נגד האתר "זיפי" (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת הדס עובדיה, 7.8.2025):
העובדות: תובענה ייצוגית בטענה להפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982. הנתבעת היא מפעילת האתר zipy.co.il, המסייע בהזמנת מוצרים מחו"ל. הנתבעים 2-4 הם בעלי תפקידים בחברה. התובע ביצע הזמנה באתר ולטענתו סימן כי אינו מעוניין לקבל דיוור, אך למרות זאת הנתבעת שלחה אליו דברי פרסומת בניגוד לחוק. הנתבעים טענו, בין היתר, כי מדובר בהודעות אינפורמטיביות ולא בדברי פרסומת, שנשלחו לתובע לאחר שנרשם לאתר. הנתבעים 2-4 טענו להיעדר עילה ויריבות כלפיהם.
הבקשה לאישור התובענה כייצוגית התקבלה ביום 9.5.2021, משנקבע כי מתקיימים התנאים לאישור ניהולה ככזו. ביהמ"ש קבע כי קיימת אפשרות סבירה לקבלת הטענה שההודעות שנשלחו הן דבר פרסומת, שכן מטרתן לפרסם את עסקיה של החברה. עוד נפסק כי בהודעות לא נרשמה המילה "פרסומת" וכי לא ניתנה אפשרות להשיב לצורך הסרה מרשימת התפוצה. נקבע כי צוינה כתובת דוא"ל של הנתבעת לצורך פניה אליה, אך לא צוין כי היא משמשת לצורך הסרה. עוד נפסק כי העובדה שהנתבעת היא אישיות משפטית נפרדת אינה פוטרת את נושאי המשרה מלשאת באחריות לעוולות שביצעו לכאורה באופן אישי במסגרת תפקידם. ביום 17.4.2023 קיבל ביהמ"ש את בקשת התובע להרחיב את הקבוצה המיוצגת, בטענה כי הנתבעת המשיכה ואף הגדילה את היקף פעילותה מפרת הדין, תוך כדי התנהלות ההליך (ביום 15.8.2023 דחה ביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור על ההחלטה - רע"א 3798/23).
נפסק: השאלה האם מסר הוא "דבר פרסומת" תיענה בהתאם למטרת ההודעה. הגדרת המונח כוללת גם מסרים שנועדו למשוך את הנמען להתקשר עם המפרסם באמצעות מסר עקיף ולא מפורש. לאחר שהתובע רכש מוצר באמצעות אתר "זיפי", שלחה לו הנתבעת 10 הודעות דוא"ל במשך פחות מארבעה חודשים. רובן המכריע של ההודעות שנשלחו על ידי הנתבעת לתובע כחלק משיטת השיווק שלה נכללות במובהק בהגדרת "דבר פרסומת". כותרת ההודעות, תוכנן, מטרתן, אינטנסיביות משלוח ההודעות, דפוס הפעולה במשלוח ההודעות ומכלול נסיבות העניין, מצביעים על אימוץ שיטת שיווק פסולה בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. מטרת ההודעות היא ניצול מומנטום הרכישה הראשונה והיחידה בנסיבות העניין של התובע, לצורך הצפתו בשלל גירויים שתכליתם ביצוע עסקאות נוספות, הזמנת מוצרים אחרים מאתרים אחרים, בדרכים נוספות, במטבעות נוספים, תוך שימוש בכלים נוספים שמספק האתר, ופרסומת עצמית שנשלחה לתובע בהמשך לביצוע הרכישה באתר, בלוויית צילומים צבעוניים שובי לב של מוצרים שאין להם כל קשר להזמנה שהוזמנה ואף התקבלה ונשלמה, בצרורות של הודעות שאינן מרפות מהרוכש. התוכן השירותי הנטען קיים אמנם, אך הוא מינורי, ונמסר כשהוא מלווה בפרסומות לשירותי זיפי, ומשמש טריגר למשלוח הודעות פרסומת מובהקות נוספות בצרורות. חלק מההודעות, המבקשות מהתובע להשיב על סקר שביעות רצון, לא כללו פרסומות ישירות או עקיפות של הנתבעת. לא ברורה האינטנסיביות של משלוח הודעות אלה, שהיא כשלעצמה מעוררת חשד לפרקטיקה פסולה, אך ביהמ"ש יניח כי הודעות אלה אינן עונות להגדרה של דבר פרסומת.
סעיף 30א(ב) קובע כי נדרשת הסכמתו המפורשת של נמען לקבלת דבר פרסומת. התובע ביקש שלא לקבל דברי פרסומת אך נשלחו אליו הודעות פרסומת על אף בקשתו. אף שטרם נפסקה הלכה ברורה בשאלה האם פניה לתקנון הכולל סעיף של הסכמה לקבלת דברי פרסומת, יכול שתיחשב "הסכמה מפורשת" בהתאם להוראת סעיף 30א(ב) לחוק, אין לקבל את טענת הנתבעים כי יש באישור של תקנון על ידי התובע כדי לגבור על הבקשה המפורשת של הנמען שלא לקבל דברי פרסומת. הנתבעת לא הוכיחה כי התנהלותה נכללת בגדרי החריג שבסעיף 30א(ג) לחוק. על אף שפרטי הלקוחות נמסרו לעסק המפרסם במסגרת ההתקשרות עמו, הוכח כי נשלחו דברי פרסומת גם ללקוחות שביקשו במפורש שלא לקבל דברי פרסומת. משכך לא מתקיים התנאי בס"ק 30א(ג)(2). ההודעות נשלחו מבלי שסומנו בכותרת כ"פרסומת", ולפיכך התובע הוכיח כי הנתבעת הפרה את סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק. ההודעות נשלחו בליווי הכיתוב "נא לא להשיב למייל זה". משכך ברור כי ייתכן ולפחות חלק מלקוחות הנתבעת נמנעו ממשלוח הודעת סירוב במייל חוזר להודעה שקיבלו. עם זאת, התובע ומשרד החקירות מטעמו לא ניסו לבקש להסיר את עצמם מרשימת התפוצה בדרך כלשהי, לא דרך כתובת הדוא"ל שפורטה בהודעות, ולא באמצעות השבה לכתובת שסווגה כ-No-Reply. משכך, אף שהנתבעת הפרה את ההוראות הצורניות בכך שלא ציינה בהודעות כי קיימת ללקוחות זכות לסרב לקבלת דיוור, בשים לב לכך כי בהודעות שנשלחו צוינה כתובת דוא"ל למשלוח פניות; משלא נטען ולא הוכח כי הנתבעת קיבלה בקשות להסרה ולא פעלה להסיר לקוחות מרשימת התפוצה, לפיכך הצהרת הנתבעים כי פעלו להסיר מרשימת התפוצה משתמשים ששלחו הודעות הסרה לכתובת הדוא"ל של החברה וגם כהודעות "השב" לא נסתרה, יש בכך להשליך על בקשת התובע לפסיקת פיצוי בעילה זו.
אין בסיס להטלת אחריות למשלוח ההודעות גם על הנתבעים 2-4. הגם שהעובדה כי תאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת אינה פוטרת את נושאי המשרה בתאגיד מאחריותם, חבותם של בעלי תפקיד בחברה אינה נובעת מעצם חבות התאגיד, אלא נגזרת מהשאלה האם הוכחו לגביהם באופן אישי יסודות העילה נושא המחלוקת. זאת, גם ביחס להקשר הנדון והוא האם ניתן להטיל אחריות נזיקית על נושאי המשרה מכוח חובת הפיקוח הקבועה בסעיף 30א(ח) לחוק התקשורת כשלעצמה. כמובן שייתכנו מקרים בהם יימצא כי ניתן וראוי להטיל אחריות נזיקית ישירה על בעל תפקיד בחברה כמפרסם. כך למשל, במקרים בהם הוכח כי בעל התפקיד בחברה ביצע באופן אישי את הפעולות שביסוד העילה המקימה את החבות, או במקרים שבהם יוכח כי קמה עילה להרמת מסך. כל שנטען על-ידי התובע לייחוס חבות נזיקית לנתבעים 4-2 ואחריות למשלוח דברי הפרסומת בניגוד לדין הוא כי הם נושאי משרה בחברה וגם בעלי המניות היחידים והדירקטורים היחידים בה. אין די בכך כדי לעמוד בנטל הוכחת דבר היותם בגדר "מפרסם" לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 4-2.
התובע לא עמד בנטל להוכחת גרם נזק ממוני לחברי הקבוצה, בהיעדר כל ראיה לביסוס ראש נזק זה. התובע טען באופן סתמי ובעלמא כי לא היה מתקשר עם הנתבעת (אלא במישרין מאתר עלי אקספרס) לו ידע שתשלח לו הודעות פרסומת. אשר לפסיקת פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, אין לאמץ את מסקנות חוות דעת המומחה שהגיש התובע, הכוללת בעיקר ניתוח של פס"ד. תחום זה מצוי בתחום המומחיות של ביהמ"ש. הנתונים מראים כי מתוך כלל הנרשמים לאתר רק 1,089 לקוחות ביקשו באופן מפורש שלא לקבל דיוור פרסומי. בנוסף, בעניין הלקוחות שנרשמו לאתר ולא רכשו מוצר, התובע לא הוכיח כי לקוחות אלה קיבלו דברי פרסומת כמו לקוחות שרכשו מוצר. לצורך אומדן הנזק מניח ביהמ"ש כי נשלחו דברי פרסומת ל-238,883 הלקוחות שרכשו מוצר מזיפי בתקופה הרלוונטית. סכום הפיצוי עבור כל הודעה שנשלחה בניגוד לחוק התקשורת הוא 1 ₪ עבור 2,388,830 הודעות שנשלחו בניגוד לדין.