רשות המסים תפצה את התובע על כך ששלחה לו דרישות תשלום שגויות (פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, השופט אריאל ארליך, 25.8.2025):

העובדות: התובע דרש פיצוי עבור שלושת הודעות דרישת תשלום שגויות שקיבל מרשות המסים, לאחר שהתובע שילם קנס מנהלי שהוטל עליו. התובע טען כי שליחת ההודעות החוזרת גרמה לו לחוסר ודאות, חוסר מנוחה, טרחה מיותרת, ועוד. הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה על הסף, הואיל ומדובר בהודעות טכניות שנשלחו בטעות, ואף נכתב בהן כי אם הקנס שולם יראה אותן כמבוטלות.

נפסק: התובע התייחס ל"חוק הספאם", וטען כי אם על גוף פרטי מוטלת החובה להישמר משליחת הודעות מטרידות, קל וחומר שעל רשות ציבורית. אלא שהגדרת "דבר פרסומת" שבסעיף 30א לחוק התקשורת אינה כוללת מכתבים כמו אלו שנשלחו לתובע, וממילא מסרים מטעם "המדינה ומוסדותיה" מוחרגים מתחולת החוק. השאלה תיבחן לפי דיני הנזיקין. שליחת מכתבים היא כלי הכרחי של הרשויות כדי לגבות חובות וקנסות, לאכוף את הדין ולדאוג לקופה הציבורית. מטבע הדברים, גם טעויות קורות, בתום-לב. אין להטיל על הרשות אחריות מוחלטת על טעויות משרדיות או מערכתיות הנגרמות אגב פעולות שגרה מעין זו. לא טעויות מכונה ולא טעויות אנוש. מנגד, אין הצדקה לקבוע חסינות מוחלטת למדינה מפני אחריות בנזיקין בטעויות ממין זה. חובת הרשויות שלא לשלוח הודעות גביית-שווא מהאזרחים היא ברורה. זו חובת הזהירות המושגית. החובה הקונקרטית צומחת משעה שהתבררה הטעות והובאה לידיעת הרשות. משנודע לרשות כי אזרח פלוני קיבל קנס לשווא, פעם ופעמיים, המעשה יוצא מגדרה של טעות בתום לב. מרגע זה מוטל עליה לפעול כדי שהדבר לא ישנה וישלש. כרשות שלטונית, היא חבה חובה מוגברת. הפיצוי הראוי הוא בשיעור של 300 ש"ח לכל מכתב, ובסך הכל 900 ש"ח, וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.