התקבל חלקית ערעור עו"ד בראשי על תביעת לשון הרע נגדה (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט יונה אטדגי, 28.7.2025):
העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 58381-10-21], שקיבל תביעת לשון הרע של המשיב נגד המערערת, על 3 פרסומים, וחייב את המערערת לפצות את המשיב ב-85,000 ש"ח והוצאות בסך 15,000 ש"ח, וכן הורה לה למחוק את הפרסומים בחשבונותיה ברשתות החברתיות. המשיב שימש כפרקליט בפרקליטות מחוז דרום. המערערת היא עו"ד, הפעילה בתקשורת וברשתות החברתיות. תביעת המשיב עסקה בפרסומים של המערערת על שיחה שקיים התובע עם מתמחים בעת טיפולו בכתב אישום בנושא עבירות מין (הפרסומים הם פוסט של המערערת בפייסבוק, שידור בתחנת הרדיו גלי-צה"ל, ו"ציוץ" בטוויטר). המערערת ערערה על דחיית כל הגנותיה ועל הפיצוי שנפסק לחובתה.
נפסק: יש לקבל את הערעור ביחס לפרסומים בפייסבוק וטוויטר, לדחות את הערעור ביחס לפרסום ברדיו, ולהפחית חלקית את הסכום שנפסק לחובת המערערת. ליבם של הפרסומים (אמירתו הבלתי מוכחשת של המשיב בשיחתו עם המתמחים) היה אמת. לאור תפקידו הציבורי של המשיב והמסגרת בהם נאמרה אמירתו, היה בפרסום עניין ציבורי. אין להידרש למניעיה ולמטרותיה של המערערת בעשיית הפרסומים בפייסבוק ובטוויטר ודי בכך שהוכח שלב הפרסומים היה אמת כדי להקנות לה את הגנת סעיף 14 לחוק. אמירת המשיב המתוארת בפרסום בפייסבוק לא הוצאה מהקשרה. מאחר שחלק מהפרסום בפייסבוק היה הבעת דעה של המערערת על התנהגות המשיב בתפקיד ציבורי, קמה למערערת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק וחזקת תום הלב לפי סעיף 16(א). גם ביחס לפרסום בטוויטר למערערת קמות ההגנות של אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק) ותום הלב (סעיף 15(4) לחוק). הגנת אמת הפרסום מתייחסת לכל הנתונים העובדתיים שצוינו בפרסום.
לא כך ביחס לפרסום ברדיו. מדובר בהתבטאות בוטה ופוגענית מאוד. פדופיליה נחשבת לעבריינות מינית מהסוג הבזוי ביותר. ייחוס תכונה זו למשיב, ואפילו רמיזה על כך, ללא כל יסוד ובלי שהדבר היה נחוץ לביקורתה הלגיטימית של המערערת על אמירתו, אינם יכולים להיחשב כהבעת דיעה לגיטימית. פרסום זה ביזה את המשיב ללא כל יחס סביר לביקורת שהמערערת ביקשה להשמיע, ואינו ראוי להגנת "הבעת דעה" לפי סעיף 15(4) לחוק. קבלת הערעור ביחס לפרסומים בפייסבוק ובטוויטר מביאה בהכרח להפחתת הסכום הכולל שבו חויבה המערערת. עם זאת, משקל הפרסום ברדיו ומידת הפגיעה במשיב גדול ממשקלם של שני הפרסומים האחרים. יש להפחית מהסכום של 100,000 ש"ח שנפסק לחובת המערערת סכום של 40,000 ש"ח.