עו"ד תשלם הוצאות אישיות לאחר שהפנתה לפסיקה שהומצאה וחוקים שאינם קיימים (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מוריה צ'רקה, 11.7.2025):

העובדות: התובעת, עו"ד ורו"ח במקצועה, השכירה לנתבעים 1-2 דירת מגורים. בחלוף 11 שנות שכירות פינו השוכרים את הדירה. לאחר הפינוי התגלעה מחלוקת בין השוכרים לתובעת בדבר קיומו של חוב עבור דמי השכירות ונזקים נטענים למושכר. מחלוקת נוספת התגלעה בין התובעת לבין הערבים להסכם השכירות, בדבר תוקף ערבותם. 

נפסק: בית המשפט דחה את מרבית טענות התובעת וחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 4,000 ש"ח, עבור חודש מרץ 2020 (מתוך תביעה של 300,000 ש"ח). ביהמ"ש התייחס בפסק-דינו לסיכומי התובעת, וקבע כי לא ניתן לתארם אלא כביטוי לזלזול מופגן בביהמ"ש ובהליך כולו. המסמך המכונה "סיכומים", שאינו חתום, אינו אלא טיוטה ראשונית, מלאה הערות של כותב הטיוטה לתובעת, עצות, וסימנים שנועדו להראות על כוונה להשלים את הכתוב מאוחר יותר. לכך יש להוסיף את העובדה המצערת, לפיה במסמך ישנן הפניות לפס"ד שאינם קיימים, הנסמכים על חוקים מומצאים. ביהמ"ש העליון [עניין פלונית - בג"ץ 38379-12-24] קבע מהם הכלים העומדים לרשות ביהמ"ש כאשר בעל דין מפנה לאסמכתאות דמיוניות, ובהם מחיקה על הסף או הטלת הוצאות אישיות על עוה"ד. במקרה זה, כשהאסמכתאות הדמיוניות מובאות בסיכומים, אין משמעות למחיקה על הסף, וכשהתובעת מייצגת את עצמה, אין דילמה אם להטיל הוצאות אישיות על עוה"ד, או על הלקוח. הפנייה לאסמכתאות שאינן קיימות מטריחה במיוחד, משום שהיא גורמת בזבוז זמן בבדיקת כל ההפניות. בשים לב הן לחומרה שבאסמכתאות דמיוניות אלה, והן לזלזול שבמסמך כולו, יש לפסוק הוצאות לדוגמא לטובת הנתבעים בסך 20,000 ש"ח, וגם הוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח.