על אף הקושי הרב בפרסומי הנתבע, יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הגנת תום הלב (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רון גולדשטיין, 22.6.2025):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל 3 פרסומים של הנתבע על התובעת - עמותה הפועלת לקידום זכויות הקהילה הגאה בישראל. הנתבע הוא עיתונאי ופובליציסט, המגיש תוכנית בערוץ 14 ופעיל ברשתות החברתיות. התובעת השתתפה בהוצאתו לאור בעברית של ספר הילדים האמריקאי "אני ג'אז", המציג את סיפורה האישי של ילדה טרנסג'נדרית. התובעת העלתה לעמוד הפייסבוק שלה פרסום על השקת הספר, לרבות כוונתה להפיץ את הספר בגני ילדים, באופן שעורר שיח ציבורי ער.

במהלך שידור תוכניתו בערוץ 14, התייחס הנתבע לסוגיה ולתובעת (הפרסום הראשון). בעקבות הדברים שלחה אליו התובעת מכתב התראה והנתבע מנגד פרסם פוסט בדף הפייסבוק שלו, בו כתב, בין היתר: "לא מובן לי איך לא כולם יוצאים להגנת הילדים הקטנים מחבורת השמאל שקוראת לעצמה פרוגרסיב אבל אין בהם שום קדמה רק תוהו על גבול הפדופיליה..." (הפרסום השני). הנתבע, בתוכניתו בערוץ 14, הוסיף והתייחס למכתב ההתראה שקיבל (הפרסום השלישי). התובעת טענה כי שלושת הפרסומים כוללים שקרים, בדיות והסתה. הנתבע טען כי הפרסומים הם ביקורת לגיטימית על התנהלות התובעת, על רקע השיח הציבורי שהתעורר אגב הפצת הספר בגני ילדים.

נפסק: הצופה או הקורא הסביר יכול היה להבין כי ביקורת הנתבע נסבה על פעולתה של התובעת להפצת הספר בקרב ילדי הגן. עם זאת, השימוש שעשה הנתבע בביטויים כגון "סוטים", "מטורפים" ו"על גבול הפדופיליה" נבחן אף הוא מבעד לעיניו של האדם הסביר. ביטויים אלה, גם בהקשר של ביקורת על פעולה ציבורית, עלולים בהחלט, על פי המבחן האובייקטיבי, להשפיל ולבזות את התובעת בעיני הבריות, ולעשותה מטרה לשנאה ולבוז, ובכך לעלות כדי "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לצד השימוש בביטויים ספציפיים אלה, יש לבחון את יתר אמירותיו של הנתבע, אשר גם בהן טמונה לשון הרע. 

אין מחלוקת על חשיבות הפעילות הציבורית והחברתית של התובעת. חשוב להדגיש כי המדינה מכירה בזכותם של פרטים להתאמה מגדרית, והליכים רפואיים אלה מוסדרים במערכת הבריאות הציבורית. המחלוקת אינה עוסקת בזכות הקהילה הגאה לשוויון או בחשיבות פעילות התובעת, אלא בשאלה האם דברי הביקורת של הנתבע על פעולת הפצת הספר לגני ילדים הם לשון הרע. אכן, בחינת הפרסומים, בכללותם, על פי המבחן האובייקטיבי, מובילה למסקנה כי אין בדברי הנתבע משום לשון הרע כלפי עצם פעילות התובעת או קהילת הלהט"ב בכללותה. האדם הסביר, שנחשף לפרסומים, יכול להבין כי המחלוקת אינה על זכות הקהילה לשוויון, אלא על הלגיטימיות של מהלך חינוכי ספציפי לגיל הרך, שלשיטת הנתבע היה בעייתי. דברי הנתבע כוונו, בבחינה אובייקטיבית, נגד המהלך של הפצת הספר לגני ילדים. גם אם הלשון אותה נקט הנתבע הייתה חריפה ובוטה עד-מאוד, יש לפרשה בהקשר הספציפי.

משהוכח כי בסיסו העובדתי של הפרסום היה אמת, וכי היה בו עניין ציבורי, הנתבע הוכיח את שני יסודותיה של הגנת סעיף 14 לחוק והגנת "אמת בפרסום" חלה על פרסומי הנתבע בכל הנוגע לחלקם העובדתי - ייחוס הפצת הספר לגני ילדים לתובעת. עם זאת, הגנה זו אינה יכולה לחול על הביטויים "סוטים", "מטורפים" ו"על גבול הפדופיליה". ביטויים אלה אינם טענות עובדתיות הניתנות להוכחה כאמת, אלא הבעות דעה, כינויי גנאי ועלבונות. יש לתת משקל משמעותי למספר נסיבות המטות את הכף לטובת הגנת חופש הביטוי של הנתבע. קביעה כי התבטאויות כגון אלה, במסגרת פולמוס ציבורי ער ונוקב, חורגת ממתחם הסביר, עלולה להביא לצמצום בלתי מידתי של השיח הציבורי ולפגוע באופן ממשי באפשרות להביע ביקורת נוקבת. לכן, על אף הקושי הרב שמעוררים הביטויים, יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הגנת תום הלב. התביעה נדחתה.