חוק הבנקאות מתיר לבנקים לסחור במטבעות דיגיטליים (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים סולברג, ברק-ארז, וילנר):

העובדות: האם החקיקה המרכזית החלה על פעילות הבנקים בישראל [חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981], מסמיכה אותם לבצע פעולות מכירה וקנייה של מטבעות דיגיטליים? ככל שהתשובה שלילית, האם פעילות מסוג זה מחייבת עדכון של החקיקה הקיימת, או למצער מתן רישיון מיוחד לכך במסגרתה? העותרת 1 היא חברה העוסקת במסחר במטבעות דיגיטליים. העותר 2 הוא עמותה הפועלת לקידום סחר במטבעות דיגיטליים.

לעותרת רישיונות המתירים לה מסחר בתחום, הנוכחי ניתן לה מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016. חובת הרישוי בחוק זה לא חלה על תאגידים בנקאיים. העתירה הוגשה בשל פעילות המשיב 3, בנק לאומי, שהודיע כי קיבל את אישור בנק ישראל והמפקח על הבנקים (המשיבים 1 ו-2), להתחיל להציע ללקוחותיו שירותי מסחר במטבעות דיגיטליים. לשיטת המשיבים, הבנק עושה כן מכוח ההרשאה הכללית בסעיף 10 לחוק הבנקאות. העותרים טענו, בין היתר, כי סעיף 10 אינו מסמיך את בנק ישראל לאשר לתאגידים בנקאיים לעסוק באופן ישיר במסחר במטבעות דיגיטליים.

נפסק: האינטרס הכלכלי של העותרת בצמצום התחרות בתחום המטבעות הדיגיטליים הוא ברור. אולם, זה אינו בסיס להטלת דופי בעתירה. עם זאת, דין העתירה להידחות. נקודת המוצא היא כי חוק הבנקאות גודר את תחומי העיסוק המותרים לבנקים. יש לבחון את פרשנות סעיף 10 לחוק והאם הפעילות הבנקאית של מסחר במטבעות דיגיטליים אפשרית בהתאם להסמכה הקיימת לפעילות הבנקים בחוק. סעיף 10 מגדיר את העיסוקים המותרים לתאגיד בנקאי, שאינם דורשים הסמכה נוספת. הצדדים חלוקים בשאלה הם ניתן לפרש את סעיף 10(7) לחוק כך שהוא מתיר לבנקים ליתן שירותי מסחר במטבעות דיגיטליים. שאלה זו נוגעת למונחים: "ניהול", "נכסים אחרים", ו"שלוח". בפרט, האם בנק המספק שירותים במטבעות דיגיטליים מבצע פעולה של "ניהול"? האם "נכסים אחרים" כוללים מטבעות דיגיטליים? והאם הבנק המספק שירותים אלו עושה זאת "כשלוח"?

מאחר שהרכישה והמכירה של מטבעות דיגיטליים נעשית באמצעות המערכת הבנקאית, ההתייחסות לטיפול בכך כאל "ניהול" אינה מרחיקת לכת. עמידה בראש מערכת סגורה המאפשרת ללקוחות לנקוט פעולות סחר במטבעות דיגיטליים נכללת בהגדרה זו. המונח "נכסים אחרים", במשמעותו המילולית הפשוטה, הוא רחב וכללי דיו על-מנת לכלול גם מטבעות דיגיטליים. לפי חוק השליחות, "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". דומה שהדברים מתאימים. המשיבים טוענים כי בנק לאומי פועל כשלוח כשהשירות שהוא מציע מותיר את שיקול הדעת אצל הלקוחות, בעוד הבנק מספק את ה"פלטפורמה" המאפשרת ללקוחות לבצע את הפעולות המבוקשות. 

יש להיזהר מפרשנות טכנית וצרה של רשימת העיסוקים המותרים לפי דין המנויים בסעיף 10 לחוק. אין להתעלם מכך שהסעיף, שכולל אמנם רשימה סגורה, נועד לתת מסגרת "נושמת" לפעילויות שמשקפות את הפרקטיקות הכלכליות המתפתחות, ובכלל זה בתחום הטכנולוגי. פרשנות מצמצמת של הסעיף חוטאת למטרתו. כוונת המחוקק הייתה לכלול נכסים מסוג של מטבעות דיגיטליים בתוך תחומי פעילותם של הבנקים, בהיותם נכס מהתחום הפיננסי. הפרשנות לפיה בנקים רשאים לעסוק גם בפעילות הקשורה במטבעות דיגיטליים עולה בקנה אחד עם פרשנותו הלשונית ומתיישבת עם תכלית סעיף 10 לחוק. יש לצפות כי המשיבים והמערכת הבנקאית בכלל יקדישו את מלוא הרצינות ותשומת הלב לצורך להסדיר את היבטי הפיקוח הנלווים לכניסתם של המטבעות הדיגיטליים לזירה הבנקאית.

לא אחת דברי חקיקה מוחלים גם על מציאות טכנולוגית המאוחרת לחקיקתם, ככל שהדבר מתיישב עם לשון החוק ועם תכליתו. פרשנות שכזו מתחייבת בכל שיטת משפט השואפת להמשיך לשרת את הציבור בתקופה שבה המציאות הטכנולוגית מתקדמת, באופן טבעי, בקצב מהיר יותר מזה של ההסדרים הרגולטוריים.