אין להסיר את החיסיון ממידע שהמשטרה "שאבה" בחריגה מסמכות בפרשת "טלגראס" (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופטים ברודי, ברק נבו ותמיר):

העובדות: עתירות לגילוי ראיות חסויות בתיק, שהוא חלק מפרשת "טלגראס". טענת ההגנה נוגעת לפסלות ראיות דיגיטליות, לאחר שהמדינה הודיע כי חקירתה כללה הפעלת רוגלה, מערכת טכנולוגית שבשימוש המשטרה, לצורך האזנת סתר לתקשורת בין מחשבים. ההגנה טענה לכשלים חוזרים בהתנהלות המשטרה והפרקליטות. מהבדיקה שנערכה בתיק התברר כי המערכת "שאבה" מהטלפונים שהיו מושא ההאזנה, פריטים מסוימים שהיו אגורים בטלפון, שלא בהתאם לצווי בית המשפט שניתנ, ולא רק האזינה לתקשורת המתבצעת בזמן אמת, שאותה מתיר צו האזנת סתר.

נפסק: סעיף 45(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, מחייב את ביהמ"ש שלא לקבל ראיה שמסירתה עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב, אלא אם הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם, ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם. היחידה החוקרת לא עשתה כל שימוש בתוצרים הכשרים שהתקבלו כתוצאה משימוש במערכת לא להוצאת צווים ולא להפקה של ידיעות מודיעיניות. בהתייחס לתוצרי החריגות - אלה כלל לא הופקו, ואף גורם במשטרה לא ראה את תוכנם. אין בפרטים שנחסו בתעודות החיסיון, ושלא גולו בגוף ההחלטה, דבר שהוא חיוני להגנת מי מהנאשמים, או יכול להועיל למי מהם. בהתייחס למידע הנוסף, שנתפס בחריגה מצווי האזנות הסתר, מאחר שהוא לא הופק ואיש לא ראה את תוכנו, הרי שככל שהסנגורים יחפצו להעלות טענות הנוגעות למשמעות המשפטית של החריגות, די בעצם הידיעה שהיו כאלה. ביהמ"ש לא מצא כל אינדיקציה להתנהגות "פסולה ושערורייתית","דפוס של התנהלות לא חוקית" או "דפוס של מעקף", כנטען על-ידי ההגנה. אכן התברר שאירעו תקלות אגב שימוש במערכת, הדבר נבדק ותוחקר, תוך הקפדה על מידור ועל כך שתוצרים שהושגו שלא כדין לא יגיעו לאיש, ואפילו המפיקים נחשפו אליהם רק ברמת הכותרות. המשטרה פירשה כל ספק משפטי לחומרה והקפידה לפעול כדין.