הטענה ששם התובעת אינו נזכר בפרסומים היא מיתממת ואינה עולה בקנה אחד עם מציאות החיים וההיגיון (פסק-דין, משפחה קריית-גת, השופטת פאני גילת כהן):

העובדות: תביעת לשון הרע. הצדדים הם בני זוג לשעבר. התובעת טענה, בין היתר, כי הנתבע פרסם בדף הפייסבוק שלו מספר פרסומים בהם הציג אותה כאם רעה, המבקשת להרחיקו מבתו. הנתבע טען כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, שהוגשה בשיהוי ניכר, וכי הפרסומים כלל אינם עונים כדי לשון הרע.

נפסק: אכן עיקר התביעה באירועים שהתרחשו לפני מספר שנים לא מבוטל. התובעת הגישה בעבר תביעה שעילתה זהה, וזו נמחקה. מחיקת תובענה אינה יוצרת מעשה בית דין. לא בנקל תתקבל טענה לסילוק על הסף שמשמעותה נעילת שערי ביהמ"ש בפני בעל דין ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. לאחר מחיקת התביעה בחר הנתבע, בחלוף כשנתיים בהם לא פרסם דבר בעניין, לשוב ולפרסם בדף הפייסבוק שלו תכנים דומים, תוך שהוא נוקט בלשון חריפה יותר נגד התובעת. אף אם היה מקום להביא בחשבון את טענת השיהוי, בעשותו כן הקים הנתבע לתחייה את עילת התביעה כנגדו.

שניים מתוך ארבעת הפרסומים עליהם מבוססת התביעה מגיעים, לפי אמת המידה האובייקטיבית של האדם הסביר, כדי פגיעה בתובעת מכוח חוק איסור לשון הרע. בפרסומים הללו מפנה הנתבע אצבע מאשימה אל התובעת וטוען כי היא אם מניפולטיבית, האחראית לנתק "האכזרי" בינו ובין הקטינה, ומציגה כאם המתעללת בבתה הקטינה. אין לקבל את טענת הנתבע לפיה היות ששם התובעת אינו מופיע בפרסומים, לא ניתן לייחס תכנם דווקא לה. מדובר בטענה מיתממת שאינה עולה בקנה אחד עם מציאות החיים ועם ההיגיון. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בפרסום שנעשה בדף הפייסבוק הפרטי של הנתבע, לו חשופים בני משפחתו, חבריו ומכריו, שיכולים בנקל להבין כי פרסומיו מכוונים אל זוגתו לשעבר ואם בתו היחידה.

לנתבע לא עומדת הגנת אמת הפרסום ואף לא הגנת תום הלב. שעה שכבר התנהל הליך בעניין פרסומי הנתבע וביצוע עוולה של לשון הרע, וכאשר הנתבע היה מודע לטענות התובעת ולאפשרות כי הוא נושא באחריות לעוולת לשון הרע שהיא מייחסת לו, ובכל זאת בחר לפרסם פרסום נוסף ברוח פרסומי התביעה הקודמת, אין הוא יכול להסתופף בצלן של ההגנות שבדין, וודאי לא הגנת תום הלב. אין לקבל את טענת הנתבע כי מדובר בדברים של מה בכך ובזוטי דברים. הנתבע יפצה את התובעת ב-15,000 ש"ח וכן יישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.