הנתבעת פירשה את הבעת העניין הראשונית של התובע כהזמנה להטרידו שלא לצורך (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת כרמלה האפט):

העובדות: התובע טען, בין היתר, כי הנתבעת, חברה לשיווק השקעות בנדל"ן, שלחה אליו 9 הודעות דוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע אישר את קבלת התוכן השיווקי, שכלל גם אפשרות הסרה באמצעות לחיצה על קישור. 

נפסק: דין התביעה להתקבל. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע הסכים לקבל ממנה דברי פרסומת. עיון בהודעות מלמד כי, בניגוד לחוק, הנתבעת לא נתנה בידי התובע את האפשרות למסור לה הודעת סירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, שכן אין בהודעות ציון כתובת דוא"ל לפניה חוזרת, עצמאית, בניגוד לאפשרות לעקוב אחר לינק "הסרה". אפשרות כאמור עומדת בניגוד להוראות סעיפים 30א(ד)(1) ו-30א(ה)(1)(ג)(1) לחוק ואין די בה, ולו בשל החשש מווירוסים ותוכנות זדוניות למיניהן.

הודעות הדוא"ל ששלחה הנתבעת לתובע לא כללו גם את מילת הסינון "פרסומת" כמתחייב לפי החוק. אין מדובר בדרישה של מה בכך, אלא הדרישה מכוונת למנוע את הטעיית הנמען לחשוב כי אין המדובר בפרסומת. יש להורות על פיצוי התובע לפי הרף העליון של הפיצוי הקבוע בחוק. אין בהבעת העניין הראשונית של התובע משום היתר לנתבעת למשלוח תכוף של דברי פרסומת כפי שעשתה. היוצרות התבלבלו. את הבעת העניין הראשונית של התובע פירשה הנתבעת כהזמנה להטרידו שלא לצורך. הנתבעת תפצה את התובע ב-9,000 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 1,500 ש"ח.