ת"ק 22312-06-20 וורגפט נ' גרייט שייפ בע"מ

התובע רשום בסניף אחד של הנתבעת, אך נשלחו אליו הודעות מסניף אחר שלה (פסק-דין, תביעות קטנות עכו, הרשמת דנה ביאלר):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וכי המשיכה במשלוח המסרונים גם לאחר שנתבקשה הסרה. הנתבעת טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף, בין היתר מחמת היעדר יריבות, שכן ההודעות נשלחו על-ידי חברה שמחזיקה ומפעילה את מועדון הכושר שמשתמש במותג "גרייט שייפ" בת"א. בקשה קודמת של הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, מחמת חוסר סמכות מקומית, נדחתה ביום 28.2.2021.

נפסק: דין טענת הנתבעת לדחייה על הסף להידחות. סעיף 30א לחוק קובע כי "מפרסם" הוא "מי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת כמען להתקשרות לשם רכישתו של נושא דבר הפרסומת, מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו". בהתאם לתוכן ההודעות, שם הנתבעת הוא שמופיע בהודעות שנשלחו לתובע ולא החברה שציינה הנתבעת. משנדחתה הטענה להעדר יריבות, נשמטת הקרקע גם מתחת לטענה בדבר חוסר סמכות מקומית.

יש להעדיף את גרסת התובע כי לא נתן לנתבעת את הסכמתו למשלוח הודעות פרסומת, בוודאי לאור הצהרת הנתבעת כי אין העברה של פרטי הנרשמים בסניפים השונים של מועדון הכושר. הצהרה זו למעשה איינה את האפשרות התאורטית כי העובדה שהתובע מנוי בסניף אחד של הנתבעת הביאה למשלוח ההודעות על-ידי סניף אחר שלה. הנטל להוכיח הסכמה פוזיטיבית לקבלת דברי דואר מוטל על המפרסם ולא על המקבל דברי פרסום. לא הוצג מסמך המגלם הסכמה מפורשת של התובע.

העובדה שחוק התקשורת קבע את ברירת המחדל לפיה נאסר על המפרסם לשלוח דברי פרסומת שלא בכפוף למתן הסכמה פוזיטיבית מראש, ובוודאי מקום בו גם ככל שנתן התובע הסכמתו לכך אך ביקש לחזור בוא מהסכמתו (באמצעות לחיצה על "הסר") וחרף זאת ממשיכה הנתבעת במשלוח הודעות – מקימה זכות לפיצוי התובע. יש לקבל את התביעה במלואה. הנתבעת תפצה את התובע ב-2,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט של 2,000 ש"ח.