יש לדחות את דיון ההוכחות עד לשינוי במצב התחלואה, במקום לאשר עדות ב-Video Conference (החלטה, שלום ת"א, השופט אריה ביטון):

העובדות: בקשת התובעת להעיד עד מטעמה באמצעות וידאו, במסגרת דיון הוכחות בתביעה שעניינה נזק שאירע למטען במהלך העברתו ארצה לידיה. התובעת טענה כי העד הוא תושב גרמניה, המצוי בקבוצת סיכון בשל גילו (72) וכן מנוע מלהגיע לישראל בשל מגבלות המגפה. הנתבעת התנגדו לבקשה.

נפסק: תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך, מונה 3 תנאים עבור בקשה להעדת עד בדרך של היוועדות חזותית, שבהתקיימם רשאי ביהמ"ש לאשר מתן עדות באופן זה. מדובר בסמכות שברשות ולא בסמכות שהיא חובה. רשימת השיקולים בתקנה אינה סופית ויש לבחון את מכלול הנסיבות ואת מידת הפגיעה האפשרית בהליך ובצדדים.

מוסכם על הצדדים כי עדות העד חיונית והכרחית לבירור התביעה, וכי לא עלתה כל מניעה מבחינת מדינת גרמניה לשמיעת עדותו של העד בדרך זו בתחומה. בחינת התנאי הראשון - האם הגעת העד להעיד תקשה עליו מאוד, מצריכה בחינה מדוקדקת יותר. הטענות אשר לגיל המתקדם ולבעיות לב לא נתמכו בתצהיר ובמסמכים מאמתים כלשהם, על כן אין די בהם כדי להשתכנע ולאשר הבקשה.

לטיעון זה מצטרף המשבר העולמי הנובע ממגיפת הקורונה, המעורר קושי אמיתי בהגעת העד ארצה, גם בשל הטענה להיותו מצוי בקבוצת סיכון, אך גם כי לא מתאפשרת בהכרח כניסתו לישראל במצב הנוכחי בו ישראל בסגר, ולא ברור אם כלל תתאפשר הטסתו ארצה בשל התפשטות הנגיף בגרמניה. עולה קושי אמיתי ואובייקטיבי להגעת העד למתן עדות בישראל. למול זה עומדת טענת הנתבעות באשר לזכותן לחקירה נגדית ראויה שתאפשר התרשמות בלתי אמצעית מן העד.

איזון השיקולים מוביל למסקנה כי כדי לאפשר את העדת העד בחקירה פרונטלית בביהמ"ש נכון יהיה לקבל את הצעת הנתבעות לדחיית מועד ההוכחות עד לאחר סיום תקופת הסגר בישראל ובחינת השינוי במצב התחלואה והמגיפה העולמית. הבקשה נדחתה וכך גם מועד דיון ההוכחות.