ת"א 4195-08-20 וגנר נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

היצף המידע וכמותו באינטרנט עשוי לאיין ולעמעם את אפקט הפרסום ולהפחית משמעותית מערכו (החלטה, מחוזי ת"א, השופטת נועה גרוסמן):

העובדות: לאיזה בית משפט הסמכות העניינית לדון בתביעת לשון רע בסך 700,000 ש"ח, לרבות צווי עשה. התובע טען כי הנתבעת 2 פרסמה לשון הרע נגדו בעיתון "כלכליסט" של הנתבעת 1 ובכלל זה באינטרנט. הנתבעות טענו כי הסמכות העניינית מסורה לביהמ"ש השלום.

נפסק: סמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי היא סמכות שיורית [סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט]. על פני הדברים, כאשר סכום התביעה הוא 700,000 ש"ח, הסמכות העניינית מוקנית לביהמ"ש השלום. התובע טען כי הפרסומים פוגעים בו פגיעה כלכלית מתמשכת, הצופה גם פני עתיד ולא רק פני עבר. חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים אינטרנטיים ופעולה ישירה באינטרנט היא פרסום כמובנו של ביטוי זה בחוק איסור לשון הרע. 

היקף הפרסום וחשיפה גבוהה אליו גם ברבות הימים הוא שיקול משמעותי. המשפט האירופאי מקדם את הרעיון של "הזכות להישכח". מנגד, היצף המידע וכמותו ברשתות האינטרנט עשוי לאיין ולעמעם את אפקט הפרסום ולהפחית משמעותית מערכו. בהעדר חקיקה ספציפית ביחס לדיני לשון הרע, הפרמטר הקשיח לפיו יש לקבוע את הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד - סכום התביעה. 

הסעד המבוקש הוא גם צווי עשה, אך אין בכך כדי להעביר את גדר הדיון אל תחום סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. התובע העמיד את תביעתו על סכום של 700,000 ש"ח ובהתאם לכך גם שילם את האגרה. הדיון בתובענה יועבר לביהמ"ש השלום במחוז ת"א.